תמר חלימי הוכתה ונזרקה מן החלון. הרוצח לרכבת התחתית שלא יישפט היות עישן גראס
ברחבי אירופה מתוקן, אנחנו יש בכוחם שימשו להפריד את השם תמר חלימי.
ברחבי העולם הנוכחי, או עוד אינכם אפשר לראות את אותו השם שלו, זו לא אשמתכם. התקשורת איננו סיקרה אחר הרצח בשבילה כמו של נוהגת בתופעות מסוג פשעי שנאה - מבין הגורמים שאני הולכת להסביר.
יוני חלימי, רופאה ומנהלת גן צרפתיה בגמלאות, הותקפה ונרצחה בדירתה דרך שכן בדירה שבו התגוררה ב-4 באפריל 2017. במרכז הלילה פרץ קובילי טראורה, מהגר מוסלמי ממאלי בן 27, לביתה של חלימי בת ה-65, היכה בו ובעט בה. לפי עדות השכנים שהתקשרו למשטרה למשמע זעקותיה, משמש קרא לה "שטן" ו"יהודיה מלוכלכת". לבסוף, זה השליך את גופתה המוכה מטעם גברת חלימי מחלון דירתה שבקומה השלישית כשהוא צועק "אללה אכבר".
עלינו תכנונים מפחידים חדשניים, אולם הנו הסיפור הבסיסי. סופר סתם באנגלית לא קל לתכנן סדרת דברים מרשיעה בהרבה יותר וברורה הרבה יותר.
לכן, כשקראתי ב-27 בדצמבר 2019 שהתביעה הצרפתית החליטה לבטל את אותם האישום ברצח לעומת טראורה, מי תוך שימוש כ-20 הרשעות העבר את השואב, בטענה שהינו צרך קנאביס עבור הרצח, הרגשתי בחילה.
בתגובה סיכומי טור בשם "רציחות אינן נוחות" על גבי המקרה - ועל גבי הפורענות המוסרית השוטפת את אותה המערב, שהמקרה הוא נקרא הדוגמה הברורה בעיקר בידה.
הנה הנקודה העיקרית:
אנשים מסוגלים לענוד ממגפה בריאותית־חברתית נרחבת ששורשה זילות דם יהודי. או שמא קל להצדיק בעיה מטעם שנאת יהודים כאי־הבנה, להתעלם מהצלם בגלל אירע בטעות, לפטור את החפץ מכיוון ש אינו אלא פליטת־פה, או שמא לנפנף אותו בטענה שהינו "סתם אנטי ציוניות" - הֱיוּ וודאיים שזה כל מה שיהיו.
הטור הציג כתבה שהיא מתקפות דומות אל מול יהודים בערים הגדולות מסוג אירופה וצפון אמריקה - אזורים למשל לונדון, ברוקלין, מונטריאול ווושינגטון הבירה - והביע תמיהה בעניין השקט המוזר מצדם שהיא אלו המתיימרים לקרות שוחרי צדק דגולים, חסר דאגות מכיוונם של הללו היכולים לאתר את אותו המיקרו־אגרסיה העדינה סופר.
קשה בעשיית על הרשימה הזו פה, כשיודעים שכל־כך הרבה סיפורים טראגיים, כל־כך הרוב שמות, נוספו אליה מימים אלו שפורסם הטור. בשבועות האחרונים נדמה שעברנו מאנטישמיות בקצב סוס ועגלה לאנטישמיות בתזמון 'רכבת־קליע'.
התדירות השתנתה נוני בתי הדפוס הדיגיטלי נותר טובה. לדוגמה שכתבתי אז:
עלינו קיים תֶּמָה. הַתֶּמָה היא ששנאת יהודים גואה, אבל תקלה ביהודים אינו זוכה בתשומת לב או מעוררת זעם ציבורי; שרוב תקופה שיהודי אינן נרצח ידי ניאו נאצים [הקבוצה היחידה שכל אדם מצפוני הוא בעל ידע ברשעותה] הרציחות הלא נוחות הנקרא יהודים, ההכאות שאליהם, האפליה שלם, הדמוניזציה הבלעדית בדבר מדינת בני העם היהיודי - יתורצו.
בכלל האצבע - כמו שהעיר הסופר והקומיקאי הבריטי דיויד בדיאל בספרו האפשרי - הינו שהיהודים שלא נחשבים. סופר סתם ירושלים האמת הצרופה? הנוכחית שקיימת גרסה מתקדמת מעט יותר השייך חוק הדמים דבר זה.
כשניאו־נאצי מציק ליהודי - היהודי נחשב; כשבן קבוצת־מיעוט מיוחד מפריע ליהודי - היהודי בזול ייחשב. כשיהודי בעל חזות חילונית מותקף - הנו נחשב; כשיהודי בעלי כובע כהה מותקף - חיוני התעלמות. או האירוע מתאים את אותם הנרטיב - הנו נחשב; או שמא הוא מערער על הפרקט - אנו לא ייחשב.
---
לפניכם דוגמה מוזרה שנתקלתי בה בעצמי:
אני בהחלט זוכרת בבהירות ממש גדולה אחר כתבת התחקיר שכתב ה"ניו יורק טיימס" ביוני 2020, על גבי ראש הממשלה האפשרי השייך עירק. את אותו הכתבה חיברה ראש הדסק המתקיימות מטעם בגדד, ובלי משים עשתה העובדות חמור עד מאוד. הדבר מה החמור מאד? הזו תיארה רק את מוסטפא אל־כאזמי כמנהיג ב"סגנון מערבי".
9 מעובדי העיתון האחרים התרעמו. ה'סלאק' השייך העיתון בער: מתברר שהתהליך אסמכתת נוראי. זה אמירה אוריינטליסטית, טענו הקולגות.
עד תחפשו אחר הדף רשת תגלו שהוא עודכן זמן אף אחד לא אחרי שפורסם. "סגנון מערבי" נמחק בחשאיות והוחלף במילה "חָלָק". קחו לעדכון 5 וכמה הכאות בעניין חטא המתקיימות מטעם אתם מאד עסוקים בערוץ ה'סלאק' ההוא.
אז דבר הבעיה? זהו שבדצמבר 2018, פרסם מדור הספרות המתקיימות מטעם העיתון קישור מנופח בשבח אליס ווקר. עוד פעם, במאי 2020, חודש לצורך דרמת ראש הממשלה העירקי, אירח העיתון את אותם ווקר בפודקאסט מתלהב מסוג שריל סטרייד. אליס ווקר, עבור מי ממש לא בקיא היטב, הנוכחית אנטישמית. זו גם מעריצה שרופה הנקרא דיויד אייק, קונספירטור שמאמין בקיומם המתקיימות מטעם האנשים שמאכלסים את לטאה המפעילים את אותו האילומינטי, ושיהודים צריכים להיות וש מימנו אחר היטלר והם ש שולטים בקוּ קְלוּקְס קְלָאן.
אליס ווקר, שהתפרסמה הודות ל ספרה "הצבע ארגמן", כותבת גם שירים אנטישמיים בעיקר ובהם שורות כמו:
הַאִם גּוֹיִים (אֲנַחְנוּ) נוֹעֲדוּ לִהְיוֹת עַבְדֵי יְהוּדִים
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא לֵהָנוֹת מִזֶּה?
הַאִם אֲפִלּוּ טוֹב שֶׁבַּגּוֹיִים (שׁוּב, אֲנַחְנוּ) הֲרֹג?
אבל כשאני ואחרים הערנו אחר תשומת לבם המתקיימות מטעם האנשים החזקים במערך על גבי בדרך זו - נחשו דבר קרה? מאום אינן. כל התנצלויות 'סלאק', מרבית הערות מצריך, כל מהומה. בעיקרם שתיקה.
---
וזה מאוד הנעשה עם סאגת 4 הזמן של יוני חלימי. האי־צדק בעת האחרונה זה הזמן כל שבוע שהחו לו בעבר, כשבית החוק העליון לערעורים אותה אישר את אותן פסק הערכאה הנמוכה יותר, שטראורה אינה יוכל לעמוד לדין כי שהיה מסומם. ספר תורה טס שעישון ג'וינט פגע ביכולת ה"אבחנה" אשר ממנו, והטכנאי זוכה להכרה ורצח את חלימי ממש לא בגלל ששנא יהודים, כי אם בגלל שהיה ב"התקף הזיות".
פרנסיס ספינר, אחד מפרקליטי משפחת חלימי, תמה בדבר הלוגיקה המוזרה השייך בית המשפט: "האם בנוסף נהגים שיכורים ייפטרו מאשמת דריסת זאטוטים שמשחקים על אודות המדרכה, בטענה שאנו באותו מקום התקף גילופין?" השאלה מכילה אחר המענה.
הטירוף בפתח ממש לא מטעם טראורה. הוא מסוג צרפת.
---
אם הנכם דנדשים על האנטישמיות הצרפתית - סקר שערך הוועד היהודי־האמריקאי (AJC) בשנה שעברה מצא ש-70% מיהודי צרפת טוענים שהיו קרבנות לתקרית אנטישמית רק אחת לא פחות במסגרת החיים - העמוד הוא (באנגלית) זה התחלה ברמה גבוהה.
הקהילה היהודית בצרפת, ששייך ל הקהילה היהודית הרצינית באירופה, שם לב מהר משך לאיזה מפני ש הרוח נושבת. יהודי צרפת פונים לכיוון היציאה, רובם לארץ ישראל, והמאמר הנ"ל מטעם הנשיונל גיאוגרפי (באנגלית) לוכד בעוצמה את אותם החזון של.
במידה והנכם מבררים להעמיק אודות זה בהחלט (וקוראים אנגלית), הייתי ממליץ בחום אודות מלאכתו מסוג הסופר הצרפתי־יהודי מארק ויצמן, שמתעד אחר האלימות האנטי־יהודית של ארצו ואת חוסר־האונים מהצלם למולהּ. ספרו "שנאה: הגל הגואה ששייך ל האנטישמיות בצרפת (ומה משמעותו עבורנו)" קרה מחמת בשנת 2019.