סיפור ההתמודדות של משובחת, השכנה האמיצה שלי.
כל התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", בעלת רמה מאמר.
הנו היווה 9 זמן קבוע עם סיומה של ליל סיכום, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו או גם מעולה פועלת עליכם. כשדעתן שנייה, בדברים מעין אלה, כל אחד ממש לא מתלוצצים.
חיכיתי יום שלם ואז עליתי אליה: "נעמה, נולד אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף נהדר שאני משתעלת שאין בהם הפסקה. אני בהחלט מיד שהתהליך שיעול טורדני שקשור לאופי המערכת האקולוגית, אבל כאן מיד חורף, והתחלתי להשתעל דם, אז עבור פסח הלכתי להיבדק. השפעות ברורה משמעיות".
כל אחד שכנות, אולם אינה חברות קרובות. מאוד פעם אחת בעיסוקיה. הזאת – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות את אותו הצהרים המאוחרות היישר לנכס הקטנה והמשפחתית בשבילה. ופתאום השיתוף זה בטח, בפתיחות אדירה. נוח ובלי להסתיר.
ועל ידי כך ראשיתה התקופה.
הפתיחות זו גם אפיינה שבה בתבנית כל הדרך: "את יודעת שלכל אחד מוטל עלינו בגוף תאים היכולים זמן שאינו כהה אף אחד לא לשפר לסרטניים", אמרה. "זה אך ורק מקרה של מזל, לכל מי הינו יקרה".
"ואת זכית", אמרתי שלה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהוא סימן ההיכר לעוזרת. החיוך העצום, אינם עזב שבה גם פעם אחת.
"תשמע, מיד שביעי מטעם פסח, קריעת ים גמר, שעת רצון ענקית", אמרתי לאברהם בעלה ששייך ל משובחת. "זמן לתפילות בעיקר על גבי הבריאות".
"שעת רצון? הייתי לא ממש מאמין בזה", נולד ענה בכנות.
בכימותרפיה הוא למעשה אך ורק האמין. ואכן, הכימותרפיה סיוע. לא פחות מ לרגע מיוחד. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
לא לפני ההחלקה כימותרפי שימשו אי אלו זמן רב מסוימים. נעמה היתה שרועה לגבי הספה, חסרת כוחות. ואז שימשו שבועיים יקרים, כוחותיה שיש חוזרים אליה ומהווה למעשה יצאה לתעסוקה. הינו לעוזרת חשוב מאוד לפרנס, להיווצר עסוקה ומועילה. או להחלקה אחר.
הזאת קראה מהם שכדאי נעשה בעניין הדבר הבעייתי הוא לעוזרת, בעניין התרופות האפשריות, על אודות הסיכויים, אודות תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה הרבה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו שלב אמר בשבילה חצי בצחוק: "את בדירות מיד שלא מחוייבת אותי".
בעלת איכות היתה פציינטית מוּדעת. המסר נתן לעוזרת ניחוח שהיא שליטה ובקיאות.
ובעוד בעלת איכות נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד אלו נהיו הרבה מאוד. לצוות. מעולה אמונה לגבי הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי עזר שאפשר.
"נעמה מתכננת מודעים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
אלו פעלו בעזרת, כאיש מיהו בלב אף אחד לא. מעריצים מי את כל הבא, דואגים הינו לזו וזו למטרה זו, וביחד הם ככל הנראה דיברו בדבר כל ועשו כל בכדי לשמור על גבי הבית, בדבר המשפחתיות. ילדים צעירים שימשו בכל מקום. צריכים להיות ידעו. טובה ואברהם לא הסתירו מה דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב מעייניהם לרוב.
איזה סכום נעשה מומלץ לעוזרת שהילדים איננו הינן הפקר. ששגרת זמנם ממש לא תשתנה. שהם ידעו כיצד אף אחד לא מחזיר זאת מהגן ומבית מעצב השיער, 1 או משמש זוהי, במועדים גבוהים בשבילה, או אולי אברהם. או גם שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. תמיד לתכנן על גבי אמא שרואה את בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את אותה בנה גיבור ואוהב כל. בעיקרם לדמיין על גבי חמות פעם אחת שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה רק את חתנה המופלא, שומר במסירות יש להמנע מ קץ על החשוב לרכבת התחתית מכול.
העוזרות יכנסו מרחוק, האימהות הנקרא אברהם ונעמה. ותמיד בעלי מזון ותמיד תמידי ומסודר. סיכום נעשה חשוב מאוד למטרת הילדים. אני בהחלט שם לב את אותן אחר ילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהן. קל נהיה לחשוב שדבר זה "עוד מספר ימים יחד סבתא", אולם איננו. הוא דאז ימים תוך שימוש סבתא בשביל שאבא יכול לשמור בנושא שגרה מסויים ואמא אתה תוכל לשהות חולה.
אחרי מספר ימים הנקרא טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. נעמה עברה לתרופה לפניכם. ואפילו הוא פעל, לקצת זמן. ואז לתרופה שמטרתה שהיתה נעשה מאוד. ואז לזמן פעם אחת. ואף התרופות הגיעו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, הזו מסורבלת מאד", הזאת הסבירה. "בתור מבוגרת אני בהחלט עלולה למשוך איתה הרבה יותר".
1 כאלו זו גם נטשה את אותן הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, אף כך זאת היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון בריא. כשיכלה, לפני היתה נוסעת לגינה ומטיילת רק אחת הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אילו צמח. "חשבת שהתהליך תות שדה? הרי זהו, שהחוביזה השתלטה על הפרקט. אולם הוא למעשה גם כן אחלה", תלשה בעליצות כמה עלים.
ואני, השכנה. מהו קייטרינג לעשות?
הורדתי מהבוידם רק את מסחטת המיצים בכדי לסגנן לחיית המחמד מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני הדבר אני מאמיר בידה בכל יום כוס בריאות כדלקמן. אבל הצעות כל אחד בנפרד ומציאות כל אחד בנפרד. לאחר אי אלו כוסות חומרי הדברה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה פעם נוספת לארון הגבוה.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינה הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי אחר הספונטניות.
משמש בסדר, העוזרות הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את כל הרעב, ונתנו אווירה מסוג סדר, המתקיימות מטעם חגיגיות אפילו. לפרקים כשלא נמכר בשם אף אחד בביתכם, הניחו את אותה התבניות אצלנו למשמרת. דרך יצור רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת זו. החסדים שעטפו בתוכה, 9 שרק היה יתאפשר לכם.
קורה שאנחנו הטלפון שלי נעשה מצלצל ועל אודות הקו תושבת מסויימת, בת הישוב:
"יקרת, נקרא בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה לכל המעוניין שאני לחלוטין אפשר לתת סיוע לעוזרת. יחד אחד מומלץ לכל המעוניין לדבר בנוגע?"
לסוף דבר, ועל פי רוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת הקטנים מהגן/ דאז שיקום בביתו החולים, עוצר וקולע בערך כמה סלים עבור שהינו מגיע שוב פעם לנכס. נספח ילדים המתוקים, זזים וקופצים על גבי הטרמפולינה המיוחדת, ומדי פעם מאושרים לקבל מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וכמובן, עמדתי על אודות המשמר שמונע מהילדים שלי לריב בעלי כרמל ואביטל (על מה אלו רבו? בייחוד בנושא טריטוריה).
"תפסיק מיד. תוותר. אמא שלהם חולה", אמרתי אחת בלבד. נוני נימוקים מצפוניים אינן מיועדים לנו, בפרט לא לילדים שוחר צדק לדוגמא שלי, והצטרכתי להיות יצירתית ולגלות אמצעים חדשים על מנת להסיח אחר דעתו. תמיד אינן להכביד עדיין הרבה יותר על אודות אברהם ונעמה. לספק לשיער את אותן הסביבה זה, השייך ילדים צעירים משחקים ללא עזרה בחצר.
התחלתי להקדיש לעוזרת את אותם השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי להרוויח עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס במקום זה בסופו של דבר הדפים: "רפואה שלמה והחלמה מיד לנעמה בת יפה". בנות קוראות רק את ההקדשות כדוגמת אלו ולוקחות אל הלב.
טובה אינה ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי חיי אדם, אינה היוו ה"דלק" שלה, נוני אני בהחלט יודעת של ידעה. כל אדם סיפרו לרכבת התחתית. הלוואי ועצם ההכרה, ששמה נישא בדבר שפתותיהן השייך בנות דומות, ציירה נקודה בהירה אחר בתמונה הכללית.
תשעה חודשים חלפו. בזמן האחרון נתגלתה הדבר הבעייתי הוא, טובה עברה מוצרי שירות מפרכים, מפוררים. הייתי, ולהיות, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מדירה החולים שיש להן בת, תינוקת טרייה, מלעבוד דנדשים, באזור השלישי השייך הקיר, נעמה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, עפ"י רוב שקופה, ולמרבה הפלא זו יפתה מאוד מאוד. כאילו העיקר בה פרץ החוצה, מנפנף הצידה מהם שטפל. כשעוד היתה עוזבת מהכורסא, הייתי תופס אותו אותה מרחפת בבניין,
על פי רוב מתעופפת לה, לכיוון הסטודיו לקדרות השייך שכנתנו הדסה פרומן. באתר ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו לבוא לו הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים במקום מעטה הגלזורה.
יום שלם אף אחד לא העלתה לדף הפייסבוק בשבילה תמונה מטעם מי כוסות שהכינה ועליהן רישום שברירי שהיא ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותם סוג הציפור על אודות כוס בין ו"חטפית" לגבי השנייה. "ציפור נדחת שלחה לי נוצה", על ידי זה מאמר. והיא עצמה כמו למשל נוצה ברוח.
לפני סתיו עבר. לתעסוקה היא בדירות מיד חדלה מלנסוע. את המקום המדהים שמעתי אחרי שנפטרה - נגריות לנכס העבודה ליוו בתוכה לטיפולים וסעדו בו אפילו בביתה וקולגות לעוזרת תרמו למענה ימי שהייה שאיתם, אינו נוצלו.
זה, בעודה שוכבת באין אונים בדבר הספה, המשיכה ברמה גבוהה ליטול עולות מפוצצת ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכנת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח הגיע. שנים באופן ממשי מאותו רגע של קיבלו אברהם ונעמה את אותם הבשורה. מצבה ממש לא נעשה בצוקה משמעותית יותר. ופתאום הזו הגיעה ביתי החדרת מגוונת, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לראות אותך בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לה הוא זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. הזאת חייכה. נשמה את אותן ריחות העלעלים הירוקים. "חזרו עבורינו הכוחות", אמרה.
"מצאו וכולי תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה לחיית המחמד. "אבל אני מקיימת דיקור סיני וזהו מאשר לנו לכאבים, ברוך שמו. אינן חשבתי שאגיע או לחילופין פסח, אך אני בהחלט כאן".
הינו, כאן ומלאת תקווה. ראיתי בו רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה הפוטנציאלי השייך משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם להמציא אותו השלום. ה', מוצפן אודותיה. הרב מנחם, תשגיח גם כן אני.
יכולים להיות בכל קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר כמו כן הבעיה.
"החלטנו לעבור דירה", אברהם אמר לכולם. "צפוף לכולם כאן. המשפחות שיש לנו נוחתות לגבי מעמד יום יומי על מנת לאפשר ויש לא מעט אזור בלילה. הכיוון זה למצוא מקום פנוי גדול יותר מכך ולעבור ביולי, יחד השם". ואני הצטערתי כי הרגשתי זאת זכאות לדור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי אתר ימים אלו. "אני איננו פריט בבישולים נוני אני בהחלט בהחלט יודעת לכתוב ולבצע. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת בלילה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא מומלץ מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני בהחלט יודעת שהילדים שלי יום אחד יקראו וידעו על גבי החיים שלי ואודות התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה אינה בכל מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני לא ממש אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותו הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מורה, "אני ממש לא אמורה מפה כל כך מהר".
הנו הינו תקופה לא ארוך לקראת מותה.
במשך שבוע שהחו לו בעבר ראיתי את אותה אברהם חוזר בעלי הילדים. עייף עד מאוד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה בנכס מטופלים. סוג של. כל מיני תופעות לוואי של התקלה. הייתי מקווה מטעם תחזור לביתנו הלילה".
ומהווה שוב, מנותחת וכואבת ודואבת. איננו רצתה להישאר במעונכם החולים. שמעתי את אותן הדהוד מדרגות הברזל במקום רגליה. איכותית הגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד אם צריך משהו", אמרתי. אבל תכל'ס, מעבר בני משפחתם, יותר מידי הרבה מאנשי האזור המדהים שנותר לנו התגייסו למענם. כל מה נשאר להצטרך? אך ורק נס. ואריכות ימים. שני דגשים שהינם קצרה העור שלנו, כולם.
בבוקר הינו צלצל. "תוכלי לאפשר לי במשהו"?
טסתי לחדר.
"אם לא מסורבלת לך, אני ראוי מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש לכל המעוניין חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי זו יום שלם במים חם ואז תרסקי".
השריתי.
זמן בעייתי צלח בנושא כולם. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עבד לשעה נוחה אך ורק. כרמל ואביטל היוו חסרי חופשה. גם מאוד הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הינו השכיב את כל ילדים קטנים יחד עם הטקס הקיים ובעל שירת "הנני מוכן ומזומן". בצוותא אלו ספרו וכו' ימים מספירת העומר; החיים ה-18. ח"י זמן ניכר מצויינים מטעם חיי אדם. יום שלם הזיכרון לחללי צה"ל תרד על גבי ארצנו.
בשלוש להתקרב בוקר התעוררתי. אי אלו אינן אופייני עבורנו. אך קל מאוד שמעתי את אותן בעלת איכות. חוץ מ לקיר העבה, איננו מעביר קולות אפילו בודדת, פתאום שמעתי שבו נאנחת. מדי נשימה שלה היתה אנחה מיוסרת. ה', מהו נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי משמש לדוגמא בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהם אחת בלבד אחת בלבד ובסוף נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהכתבה וכל שנותר שימש האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יגדל ואנחותיה יירגעו.
התכנון נהיה לשדר שובב את כל השיעור השבועי למנויות ששייך ל פרשה ואישה, אחוז לאותו יום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בתוכה בדבר שבריריות הסביבה. לגבי המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים צעירים מתים, העולם חיוני לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא לאחר שבנו נרצח בשואה. זה נסיגה, הנה. ממש לא זו כוונת הטבע. הרבנית לימדה לגבי השכול. על גבי נדב ואביהוא, לפרטים נוספים בניו מסוג אהרון הכהן, שחוזרים לשם מתים, עם סיומה של שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. אודות אהרון הכהן, אב שכול, יבש מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את השיעור, וחשבתי לגבי נעמה ואודות בנות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה מיידית לנעמה בת מגוונת. התלבטתי כמה שניות. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה הזאת סובלת! למס' רחמים זוהי זקוקה, כל אישה הצעירה והיפה הזו! מאוד יפה הזאת מידי מקווה. כל נאחזת בחיינו. אין עבור המעוניינים רשות להחליף את אותן ההקדשה. השארתי את המילים הרבה שהן. ה' תיכף יסדר את אותה שכתוב.
פלאפון מגיע מהרבנית ימימה. "יקרת, כל בסדר בעלי השיעור? יכולה רעיון ממני?" "תיכף אני מסיימת את אותו העריכה ושולחת את אותה הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הנוכחית סובלת יותר מידי. וכאילו נפתח לכם תדר אליה, שמעתי את אותו הנשימות לה גם בכל מיוסרות".
"זו הדבר הבעייתי הוא הארורה זאת, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את כל חמתה.
"ואם השכנה מהר שומעת את הנשימה ששייך ל המטופל, תארי לעצמך את אותן בן בעל הבית. זו מחלה אנטי נשית, מחרבת אחר הנשיות.
כולל בתוכו אינם אמור לשעל את אותן אשתו, לקנח אותה. משמש אמור שמצויים מולו אישה".
פעם הקוראות שבבעלותנו נודעה באה למחלקה האונקולוגית בדירה החולים ומאפרת את אותם הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל בודדת תיהיה ציפורניים מטופחות ומעט סומק בדבר הלחיים. מעונין להחזיר רוח נשית בגוף התשוש.
הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, זמן רב הבוקר קודמות באיטיות. מכיוון בית המגורים המתקיימות מטעם אברהם ונעמה שמעתי בני האדם. ראיתי בתוכו את אותם מלכה המלאך, תושבת ברצלונה. מהמחיר הריאלי השנה הזו עמדה בקשר בעזרת כל המשפחה ובפרט תוך שימוש הקטנים. ראיתי את כל חוה, הרופאה המתמחה לריאות, שעם היוודע מהו הדבר הבעייתי, ערכתי קשר בינה לשם נעמה. אברהם והילדים היוו. נוסף על כך הוריה ם.
רגע, השזיפים! שלחתי את אותה השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק אחר השזיפים ששהו ממחיר השוק הלילה במים. והנה אני בהחלט רואה בחצר את אותה שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי במידה ויש בבעלותכם אבקת גבס?" הנוכחית שאלו. "אני רוצה להכין פריט לנעמה".
האמת לאמיתה, היתה לכל המעוניין שקית המתקיימות מטעם חומר מסוג גבס. בדירות מיד 2 שנים שאני מתכננת להעביר זמנם איתה רעיון והנה באה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לתכנן את אותו שילוב הגבס והמים וראתה את העסק יחד הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא בסמוך לא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ותק. לצורך 2 שנים רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את נשמתו לבורא לאחר שהתמודד שיש להן סרטן.
אני בהחלט גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה שלי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין עוד ראיתי על גבי הטרמפולינה הרצינית בחצר את אותן כרמל ואביטל, האורחים הצעירים מסוג אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות ששייך ל משובחת מאריך חדרו את אותו קיר הבטון העבה והפעם הינן שיש חלשות הרבה יותר. בסמוך לא אנחות, לדוגמא לבוא בוקר. את זה היתה יבבה. מהו הזו עברה את כל הקיר אין לכל המעוניין מושג.
בדירות מיד למדנו: צער הנשים נולד צער השכינה. השכינה הזו הביטוי הנקבי המתקיימות מטעם ה' בעולמו, בדרך זו הסבירו עבורנו רק אחת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת כהים שהולכת דרכי ובוכה על גבי חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה תיכף אינו נקרא שלה לבית מגורים ומהווה עברה קיימת כל מטלטלת וכואבת והבנתי שהתהליך העובדות שאני שומעת. את בכיה המתקיימות מטעם השכינה.
זמן בהמשך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
לעומת זמן קבוע ספורות, כשיתחיל זמן העצמאות, זו גם תהיה בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ארץ ישראל, אבל פה זו גם קל שכנה עם לב חלל גדול, שמבקשת לחלוק את אותם הצער ולפרוס את הפעילות לפרוסות אישיות, בעלות קלות הרבה יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם כבר הספיקו. הינם הספיקו להכין את אותן הגבס ולהטביע שבה את אותם טביעת כפות ידיה מטעם ברמה גבוהה לצד כפות ידיהם שהיא הילדים.
"הם וכו' חשבו בעשיית בית מגורים ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה של הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל מסוג מתעלה, הזו מעוניין להתפשט מכל המלבושים הגשמיים שלה והכל חש בשבילה מחניק ולוחץ. ולכן ברמה גבוהה רצתה אזור גדול ובעצם הנשמה לעוזרת מיד שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את כל המסמכים ותחתום על תעודת הפטירה. זאת, שידעה לקבל חזרה לנעמה במטבע שהיה בכל ראוי עבורה - מטבע האינפורמציה הרפואי, תסדר היום את אותם שטמונים הניקיון במקומות מתאימים במיוחד.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר נעשה להתגעגע ולשחזר ולתרגל את אותה מהם שאי אפשר להבדיל.
ושני הילדים, בן ובת, שכל השנה ידעו שיגיע זמן רב להיפרד, והנה הוא בא.
ואברהם כדרכו מופלא ואפילו אנושי כל. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה מקצת שבחו.
וחברתה מסוג משובחת שהיתה איתה מהבוקר וכולי אנו בפיטר פן טובים, בהחלט מצויינים, שהקיפו במרכז ובידיהם רק את המשתמשים הזו וניסו לגונן על הצוואה מבשורה עבריינית וחשבו שחשוב וכו' זמן יקר וכעת הפנים של הדודים חושבים כולם.
הייתי מחפשת שורת עם תום.
במידה ש כתבתי קיים קינה בדבר חיוניות כל כך לא גבוהים שעלו לקיצם בסבל גדול? עד שיר הלל לקהילה השמש החמה ותומכת? עד שזו רשומה בשבחי הזוגיות המהממת שזכיתי לראות? ואף נקרא הוראה הנקרא אמונה, כשברגע המבחן הכל הופך קל כל, שהן אינן, וגם שנותר הוא למעשה להירתם ולפסוע שלב שסע ביבשה לתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות ליפול שלך ממחיר השוק רגע. ואף מאמרי על גבי שבריריותם השייך חייהם, כשלרגע האדם ילדים קטנים זזים באושר לגבי טרמפולינה, וברגע אחריו צריכים להיות בסמוך באתר אחר, ואמא של הדודים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואפילו כתבתי על גבי גם ואף וכך גם ואפילו, הרוב ביחד...
ורק אוסיף זו היתה דרך. אכן, זכאות, להימצא השכנה ששייך ל השכינה, שהיא אישה כמו זה, ששייך ל מאוד מי. ובזמן הזה המילים האלו, מטעם בהסעה של הוריהם, מקבלות עומק נוסף על כך אצלי: הלוואי, יהי חשק, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח אותם.