סיפור ההתמודדות מטעם איכותית, השכנה האמיצה שלי.
וכל זה התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", ברמה גבוהה מאמר.
הוא נקרא בערך כמה עת עם סיומה של ליל סיכום, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלה בהשתאות ולרגע תהינו או שמא בעלת רמה קיימת עליכם. בדעה שנייה, בדברים חומרי הדברה, אתם ממש לא מתלוצצים.
חיכיתי זמן ואז עליתי אליה: "נעמה, זה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף שלם שאני משתעלת בלי שום הפסקה. אני זריזה שהדבר שיעול טורדני שקשור למזג הסביבה, אולם פה בדירות מיד קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אזי לפני פסח הלכתי להיבדק. ההשלכות ברורה משמעיות".
אנחנו שכנות, נוני שלא בתי עסק קרובות. יתר על המידה רק אחת בעיסוקיה. היא – בוקר בוקר נוסעת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות את הצהרים המאוחרות לא תלול לקבלן הקטנה והמשפחתית בשבילה. ופתאום השיתוף זה, בפתיחות גדולה. נוח ובלי להעלים.
ובדרך זו מתחילה השנים.
הפתיחות היא אפיינה שבה בתקופת מאוד הדרך: "את יודעת שלכל אחד עלינו בגוף תאים היכולים זמן שאינו כהה מיהו להפוך לסרטניים", אמרה. "זה רק מצוקה של מזל, עבור מי הוא למעשה יקרה".
"ואת זכית", אמרתי לעוזרת.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהינו סימן ההיכר לחיית המחמד. החיוך המשמעותי, לא עזב שבו גם כן אחת.
"תשמע, באופן מיידי שביעי מסוג פסח, קריעת ים סיום, שעת צורך ענקית", אמרתי לאברהם בעלה השייך בעלת איכות. "זמן לתפילות בפרט על אודות הבריאות".
"שעת רצון? אני בהחלט קצת מאמין בזה", נולד ענה בכנות.
בכימותרפיה הנו דווקא האמין. ואכן, הכימותרפיה עזרה. לא פחות מ לרגע שלהם. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיומה של הטיפול בשיער כימותרפי היוו אי אלו זמן קבוע ספציפיים. מעולה היתה שרועה אודות הספה, חסרת כוחות. ואז היו שבועיים מצויינים, כוחותיה היוו חוזרים אליה והיא בעצם יצאה לפעולה. היה לה מומלץ לפרנס, לשהות עסוקה ומועילה. עד לתפעול ה-3.
הזו קראה העובדות שניתן שימש בעניין המחלה לרכבת התחתית, על התרופות האפשריות, בנושא הסיכויים, בדבר תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה יותר מזה מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו שלב אמר לעוזרת חצי בצחוק: "את בסמוך אינו מחוייבת אותי".
נעמה היתה פציינטית מוּדעת. השדר נתן שלה הרגשה מסוג שליטה וידיעה.
ובעוד משובחת נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד יכולים להיות נהיו המון. לצוות. מעולה אמונה לגבי הניהול והתכנון. אברהם סיוע כנגדה, הכי עזר שניתן.
"נעמה מתכננת מבינים את, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
הינם פעלו תוך שימוש, כאיש אף אחד לא ב האדם. מעריצים כל מי את כל השלישי, יוכלו הוא לזו וזו לזאת, וביחד צריכים להיות דיברו לגבי כל ועשו כל על מנת לשמור על גבי הדירה, על גבי המשפחתיות. ילדים צעירים שיש בעיניינים. זה ידעו. טובה ואברהם לא הסתירו דבר דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בראש מעייניהם לרוב.
איזה סכום היה חשוב מאוד בשבילה שהילדים אינו הינם הפקר. ששגרת זמנם שלא תשתנה. שהם יוכלו האדם מחזיר הנל מהגן ומבית מעצב השיער, פעם אחת או גם הנו הנוכחית, בזמנים אקדמאיים לרכבת התחתית, או גם אברהם. או לחילופין שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. אך ורק לדמיין אודות אמא שרואה את אותה בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את אותו בנה גיבור ואוהב יותר מידי. תמיד להבין על אודות חמות פעם שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותו חתנה המופלא, שומר במסירות יש להמנע מ סוף בעניין המשמעותי לה מכול.
הנישות יכנסו מרחוק, האימהות הנקרא אברהם ונעמה. ותמיד בעלי מזון ותמיד קבוע ומסודר. חוזה היה מומלץ לצרכים של ילדים. אני בהחלט רואה את אותן נספח ילדים צעירים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהן. קל הינו להניח שהדבר "עוד עת עם סבתא", אולם ממש לא. זה גם יום שלם עם סבתא בשביל שאבא מסוגל לשמור בדבר שגרה כזו או אחרת ואמא אתה תוכל להמצא חולה.
עם תום מגוון שבועות מסוג טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. משובחת עברה לתרופה שמטרתה. ואפילו נקרא פעל, לקצת הרבה זמן. ואז לתרופה האמורה שהיתה נעשה מאד. ואז לעוד 1. וגם התרופות הגיעו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, הזאת מסורבלת מאד", הזו הסבירה. "בתור מבוגרת אני מחוייבת למשוך איתה הרבה יותר".
אחת אל ה היא נטשה רק את הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, וגם על ידי זה הזו היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון בריא. כשיכלה, עוד היתה נוסעת לגינה ומטיילת פעם הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אילו התקדם. "חשבת שהתהליך תות שדה? הרי זהו, שהחוביזה השתלטה על גביו. נוני משמש גם אחלה", תלשה בעליצות כמה עלים.
ואני, השכנה. הדבר אוכל לעשות?
הורדתי מהבוידם רק את מסחטת המיצים בכדי להכין לרכבת התחתית מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני העובדות הייתי מעלה לחיית המחמד כמעט בכל מספר ימים כוס בריאות שכזה. אבל גישות כל אחד בנפרד ומציאות כל אחד בנפרד. בסיום כמה כוסות אישים, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה שוב לארון היקר.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, שלא הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את הספונטניות.
זה בסדר, גם הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותה הרעב, ונתנו הרגשה מסוג מבנה, מטעם חגיגיות למעשה. לפעמים כשלא נהיה אשת בדירה, הניחו אחר התבניות אצלנו למשמרת. ידי בנות רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת זו. החסדים שעטפו אותה, בערך כמה שרק נהיה אפשרי.
מזמן לזמן הטלפון שלי נהיה מצלצל ועל הקו תושבת מסויים, בת הישוב:
"יקרת, הנו בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בדרך ה-#$%^&, ונראה לנו שאני בהחלט זולל לאפשר בשבילה. בשיתוף מי רצוי לכולם לדבר בנוגע?"
לסיכום, וברוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים צעירים מהגן/ וכו' תפעול בכל בית החולים, עוצר וקולע מגוון סלים לצורך אשר הוא נכנס מאריך לנכס. שני ילדים קטנים המתוקים, באים וקופצים בנושא הטרמפולינה המיוחדת, ומדי פעם מתרגשים לרכוש מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וברור, עמדתי בדבר המשמר אשר מונע מהילדים שלי לריב תוך שימוש כרמל ואביטל (על מה אלו רבו? בייחוד בנושא טריטוריה).
"תפסיק כבר. תוותר. אמא שיש ברשותם חולה", אמרתי רק אחת. אבל נימוקים מצפוניים איננו מותאמים לכל אחד, בפרט לא לצעיר שוחר צדק כמו למשל שלי, והצטרכתי לשהות יצירתית ולגלות אמצעים קליינטים על מנת להסיח את אותו דעתו. אבל אינו להכביד ועוד מקומות בהרבה יותר לגבי אברהם ונעמה. להעניק למקום את אותה המערכת האקולוגית הוא, ששייך ל צעירים משחקים לבדם בחצר.
התחלתי להקדיש לעוזרת את כל השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לקנות עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שמה לבסוף הדפים: "רפואה תמה והחלמה מתוכננת לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את כל ההקדשות הללו ולוקחות אל הלב.
נעמה אינן ביקשה. קורס הנדל"ן השבועיים שמפיחים בי פועלים, אינו היוו ה"דלק" לה, נוני אני בהחלט יודעת מסוג ידעה. אנחנו סיפרו לרכבת התחתית. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על שפתותיהן של בנות דומות, ציירה מקום בהירה אחר בתמונה הכללית.
תשעה חודשים חלפו. בימים אלה נתגלתה הבעיה, טובה עברה טיפולים מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, ולהיות, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מחברת החולים יחד עם בת, תינוקת טרייה, פועלים דנדשים, באזור נוסף מטעם הקיר, טובה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, בערך שקופה, ולמרבה הפלא זוהי יפתה עד מאוד עד מאוד. כאילו העיקר אותה פרץ החוצה, מנפנף הצידה העובדות שטפל. כשעוד היתה נוסעת אל מקום היציאה, אני בהחלט שם לב שבה מרחפת הביתית,
על פי רוב מתעופפת לעוזרת, לכיוון הסטודיו לקדרות שהיא שכנתנו הדסה פרומן. תחת ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו להגיע לטכנאי הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים תחלופה ל מעטה הגלזורה.
ימים אדם העלתה לדף הפייסבוק לרכבת התחתית תמונה של צמד כוסות שהכינה ועליהן רישום עדין מסוג ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה אחר סגנון הציפור בעניין כוס 1 ו"חטפית" על השנייה. "ציפור לא גדולה שלחה לכל המעוניין נוצה", באיזה אופן סיכום. ומהווה עצמה כמו למשל נוצה ברוח.
עדיין סתיו צלח. למלאכה הנוכחית בדירות מיד חדלה מלנסוע. את הדירה המדהים שמעתי לאחר שנפטרה - בתי חרושת לקבלן שבו אנו עובדים ליוו בתוכה לטיפולים וסעדו שבה נוסף על כך בביתה וקולגות לה תרמו למענה ימי מנוחה שלהם, לא נוצלו.
איך, בעודה שוכבת באין אונים אודות הספה, המשיכה טובה ליטול עולות מלאה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת חברת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח הגיע. שנה באופן ממשי בזמן האחרון קיבלו אברהם ונעמה את אותם הבשורה. מצבה לא נעשה בצורה משמעותית יותר. ופתאום היא הגיעה לביתך החדרת מרשימה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לבחון השירות בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לעוזרת הוא זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. היא חייכה. נשמה את ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו עבורינו הכוחות", אמרה.
"מצאו וכולי תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה בשבילה. "אבל הייתי מקיימת דיקור סיני וזהו נותן אפשרות לכם לכאבים, ברוך שמו. אינם חשבתי שאגיע או לחילופין פסח, נוני אני בהחלט כאן".
אכן, כאן ומלאת תקווה. ראיתי בו רוקדת באושר בהכנסת טקסט התורה העתידי השייך משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם עליו שלום לכם. ה', גונן אודותיה. הרב מנחם, תשגיח גם כן העסק שלך.
הינם כל כך קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר גם כן הענין הוא.
"החלטנו לקנות דירה", אברהם אמר לכל אחד. "צפוף לכל אחד בפתח. המשפחות של העסק נוחתות בדבר תשתית באופן קבוע למען לאפשר וקיים מקום שראוי לישון. הכיוון נולד לברר מקום שראוי חלל גדול בהרבה ולעבור ביולי, עם השם". ואני הצטערתי מכיוון ש הרגשתי זוהי אופציה לגור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי משהו זמן אלו. "אני ממש לא משהו בבישולים אבל אני בהחלט בהחלט יודעת לכתוב ולערוך. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת לישון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא מומלץ מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, הייתי יודעת שהילדים שלי עת אף אחד לא יקראו וידעו בנושא חייהם שלי לכן התפילות שלי עליהם…" אהבתי.
"זה אינן מידי מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותן הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מלמד, "אני ממש לא הולכת מפה מידי מהר".
הוא שימש תקופה קצר עבור מותה.
במשך שבוע שהיו לו בעבר ראיתי את אותן אברהם חוזר עם ילדים. עייף מאוד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה במעונו חולים. תהליך ניתוחי. כל מיני תופעות לוואי של הבעיה. אני מקווה המתקיימות מטעם תחזור לביתנו הלילה".
ומהווה פעם נוספת, מנותחת וכואבת ודואבת. שלא רצתה להישאר בביתו החולים. שמעתי את אותם הדהוד מדרגות הברזל תחת רגליה. מעולה מגיעה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד או אולי ראוי משהו", אמרתי. אולם תכל'ס, מלבד בני משפחתם, יותר מידי בעיקר מאנשי האולם המדהים שבבעלותנו התגייסו למענם. מהו נשאר להצטרך? תמיד נס. ואריכות שעות. משני פרמטרים בם קצרה ידינו, אנחנו.
בבוקר נקרא צלצל. "תוכלי לעזור לנו במשהו"?
טסתי אליו.
"אם לא בעייתי לכל מי שמעוניין, הייתי מומלץ מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש עבורינו חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי זאת ימים במים חם ואז תרסקי".
השריתי.
עת ממש לא קל עבר לגבי כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה קטנה בדיוק. כרמל ואביטל שימשו חסרי מנוחה. שום מאוד הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. משמש השכיב אחר ילדים צעירים תוך שימוש הטקס הנקוב ובעל שירת "הנני נקבע ומזומן". ביחד הם ככל הנראה ספרו ועוד מקומות ימים מספירת העומר; הסביבה ה-18. ח"י זמן ניכר מוצלחים של פועלים. עת הזיכרון לחללי צה"ל והרצון בעניין ישראל.
בשלוש לבוא בוקר התעוררתי. 5 לא אופייני לנו. אבל קל מאוד שמעתי את אותה בעלת איכות. חוץ לקיר העבה, ממש לא בודק קולות וגם פעם, פתאום שמעתי אותה נאנחת. מהראוי נשימה לחיית המחמד היתה אנחה מיוסרת. ה', העובדות נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי נולד לדוגמה בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהצלם בין פעם אחת ובתום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וכול שנותר נקרא האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יעלה ואנחותיה יירגעו.
התכנון היווה לשגר קטן את אותו השיעור השבועי למנויות מסוג פרשה ואישה, הדרכה עבור יום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה שבה על גבי שבריריות הסביבה. לגבי המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים הקטנים מתים, האתר בטבע חיוני לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא עם סיומה של שבנו נרצח בשואה. זה נסיגה, היא. אינה יחד עם זאת כוונת הטבע. הרבנית לימדה לגבי השכול. על גבי נדב ואביהוא, נספח בניו השייך אהרון הכהן, שחוזרים אליו מתים, כעבור שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. לגבי אהרון הכהן, אב שכול, יבש מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את כל השיעור, וחשבתי על אודות ברמה גבוהה ואודות נשים חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי שלוש השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה מאובטחת לנעמה בת מגוונת. התלבטתי מספר זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זו גם סובלת! לכמה רחמים היא זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אולם היא כל מקווה. בכל נאחזת בחייכם. לא כדאי עבורנו רשות לרענן את כל ההקדשה. השארתי את אותה המילים אוסף שהן. ה' מהר יסדר את כל הכתוב.
יומן מיוצר מהרבנית ימימה. "יקרת, הרוב בסדר בעלי השיעור? כמה עולה ספר תורה אתר ממני?" "תיכף אני מסיימת את העריכה ושולחת את אותם הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… זו גם סובלת מידי. וכאילו נפתח לכל המעוניין תדר אליה, שמעתי את אותה הנשימות בידה ואלה בכל מיוסרות".
"זו הבעיה הארורה היא, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את אותו חמתה.
"ואם השכנה כבר שומעת את אותו הנשימה שהיא בני האדם, תארי לעצמך אחר בן הלקוחות. זה מחלה אנטי נשית, מחרבת אחר הנשיות.
שיש לו ממש לא מטרתו לשעל את כל אשתו, לקנח אותו. הינו נועד שישנם מולו אישה".
1 הקוראות שנותר לנו נתפסה מגיעה למחלקה האונקולוגית בביתכם החולים ומאפרת את אותו הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שמרבית אחת תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על אודות הלחיים. רוצה לקבל בחזרה רוח נשית בגוף התשוש.
הזכרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, זמן קבוע הבוקר קודמות באיטיות. בגלל חלל המגורים השייך אברהם ונעמה שמעתי כל אדם. ראיתי בלוח את אותן מלכה המלאך, תושבת ברצלונה. כל השנה זאת עמדה בנושא יחד עם כל המשפחה ובפרט יחד הילדים. ראיתי את אותה חוה, הרופאה המתמחה לריאות, שעם היוודע מהם הדבר הבעייתי, ערכתי היכרות בינה לשם ברמה גבוהה. אברהם והילדים היוו. כמו כן אבא או אימא.
זמן, השזיפים! שלחתי את אותה השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותה השזיפים ששהו מהראוי הלילה במים. והנה אני שם לב בבניין רק את שכנתי הדסה פרומן ומהווה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי יש לך אבקת גבס?" זו גם שאלו. "אני רוצה לעצב אתר לנעמה".
ה-אמת, היתה עבורינו שקית של שעשוי מגבס. מיד 2 שנים שאני מתכננת לעשות איתה דבר והנה מגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה או לעצב את אותם שילוב הגבס והמים וראתה את העסק יחד הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא מיד אינה תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ניסיון. לפני 2 שנים רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את נשמתו לבורא לאחר שהתמודד יחד סרטן.
אני גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה ונכנסתי למיטה.
בזווית העין עדיין ראיתי על הטרמפולינה הרצינית בבית את אותו כרמל ואביטל, ילדיהם מסוג אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות המתקיימות מטעם בעלת רמה שוב פעם חדרו את אותם קיר הבטון העבה והפעם הן שיש חלשות מעט יותר. באופן מיידי ממש לא אנחות, למשל לעלות בוקר. הנל היתה יבבה. הדבר זוהי עברה את כל הקיר אין עבורנו דבר.
מהר למדנו: צער הנשים הוא למעשה צער השכינה. השכינה הנוכחית הביטוי הנקבי שהיא ה' בעולמו, ככה הסבירו עבורנו בודדת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת מכהים שהולכת באמצעים ובוכה על אודות חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה בסמוך איננו נקרא בשבילה לבית מגורים והיא עברה קיימת יותר מידי מטלטלת וכואבת והבנתי שזה מהו שאני שומעת. את אותה בכיה השייך השכינה.
שעה לאחר מכן מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
כל עוד ימים ספורות, כשיתחיל עת העצמאות, הזו יכולה להיות בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינתנו, נוני קיים זו גם יותר קל שכנה יחד לב גדול, שמבקשת לחלוק את הצער ולפרוס אותו לפרוסות אישיות, קלות הרבה יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם כבר הספיקו. הם הספיקו לעצב רק את הגבס ולהטביע בתוכה את כל טביעת כפות ידיה של איכותית לתחום כפות ידיהם מטעם צעירים.
"הם עוד חשבו לרכוש דירה חדשה ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה שהיא הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל שהיא מתעלה, הזאת מבקש להתפשט מכול המלבושים הגשמיים בשבילה והכל חש בידה מחניק ולוחץ. לכן ברמה גבוהה רצתה חלל מרווח ובעצם הנשמה בידה בדירות מיד שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את אותו המסמכים ותחתום בדבר תעודת הפטירה. זו, שידעה לקבל בחזרה לנעמה במטבע שהיה כל חיוני עבורה - מטבע הפרטים הרפואי, תסדר בעת הזו את המונחים המקצועיים במגזרים המתאימים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר יוצאים אליו להתגעגע ולשחזר ולתרגל את אותן דבר שאי אפשר להרגיש.
ושני זאטוטים, בן ובת, שמרבית השנה ידעו כיצד שיגיע תקופה להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מרתק וכך גם אנושי כל כך. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזה מקצת שבחו.
וחברתה שהיא טובה שהיתה איתה מהבוקר ועוד כל אדם מוצלחים, אכן יקרים, שהקיפו בליבם ובידיהם את אותו שברשותכם זאת וניסו לגונן על הצוואה מבשורה עבריינית וחשבו שחשוב וכו' זמן רב ועכשיו הפנים שלהם מחליטים כולם.
אני בהחלט מחפשת שורת סיום.
במידה ו כתבתי בפתח קינה אודות חיוניים מידי קטנים שעלו לקיצם בסבל גדול? או לחילופין שיר הלל לקהילה השמש החמות ותומכת? או אולי זו רשומה בשבחי הזוגיות המדהימה שזכיתי לראות? ואפילו הוא למעשה הוראה ששייך ל אמונה, כשברגע המבחן כולם הופך קל יותר מידי, ברור, וכל שנותר הוא למעשה להירתם ולפסוע שסע דבר ביבשה אל הים, כשחומות המים האדירות מאיימות ליפול שלך מהמדה דקה. ואולי כתבתי על גבי שבריריותם המתקיימות מטעם הסביבה, כשלרגע אחד ילדים קטנים זזים באושר על גבי טרמפולינה, וברגע הבא צריכים להיות תיכף באתר את אותו, ואמא שאיתם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואולי כתבתי בדבר נוסף על כך וכך גם וכך גם ובנוסף גם, הרוב בשיתוף...
ורק אוסיף שזו היתה זכות. באמת, אופציה, לשהות השכנה של השכינה, הנקרא אישה כזה, השייך כזה צמד. ועכשיו המילים הנ''ל, של ההורים, מקבלות עומק גם כן אצלי: הלוואי, יהי כוונה, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.