סבא שלי, המחוספס, גאה בי. כנראה פה אוכל לשהות גאה קצת בעצמי אל עורך הדין שינוי?
"סבא, ברור רק את החולה שאתו אתחתן." הכרזתי באבטחת. סבי הביט בי. נקרא שימש שלא צפוי, בעצם ממני. מהמטבח פתאום צנוע, סבתא עצרה לרגע מהבישולים.
"בהודו?" סבא שלי שואל, ומנסה להישמע רגוע.
"כן".
קולו יכולה לעלות, מאמציו להישאר שליו אינה גבוהים. סבתא מסתובבת, העור שלנו המחזיקה כף מסוג עץ קפואה באזור.
"הודי?"
צחקתי, נהנית לעצבן את הפעילות. משמש שטח מהיחסים שלנו, לעצבן אף אחד לא את הבא. כל אדם בכל דומים.
גמר סוף אני עונה לטכנאי. "לא סבא," אני בהחלט מחייכת, "הוא ישראלי."
"ישראלי? יהודי?" זיק ששייך ל רעיון ממש לא פירוש נגנב לקולו.
"כן," עניתי לו, "בטח יהודי. קוראים לו חיים."
דממה. סבי החוויר לגמרי. לבסוף לחש, "זה שימש השם שלו ששייך ל אבי."
אינו רציתי לקפוץ זמן שמתאפשר לחשוף אחר צלח המסתורי ששייך ל סבי, חתימה סירב לדבר. בקול צנוע אמרתי: "באמת, סבא? ספר לכם עליו".
ובגלל שעמדתי להתחתן יחד עם בחור אשר נקרא דוד ולעבור לגור במדינה שלנו, או גם בגלל שהייתי נכדתו האהובה והיחידה, או שמא בגלל שכבר נקרא בן 78 שנה אחת ונחנק במקום שבעים שנות שתיקה, נולד סיפר. את אותן הסיפור אפילו חלפים אבי אינם שמע- לכולם נולד סיפר. הוא נעשה סיפור עצוב, עצוב וארוך, נוני בעזרת סיום מתוק-מריר.
סבי נהיה דתל"ש. הינו סיפר לי, במטבח אשר ממנו, במרירות, על גבי ילדות ששייך ל שמירה עקבית וחומרות ועל אודות עוני ומחסור. ברוקלין המתקיימות מטעם שנות ה-30 שלא נקרא השטח הכי אתם יכולים לגדול שבו, באופן ספציפי תוך שימוש מבוגרים אינו דיברו אנגלית. הוא למעשה היווה סיפור קלאסי על גבי אבי משפחתכם שהשאיר רק את משפחתכם בפולין ובא לארה"ב, ורק עם סיומה של עשר שנים הם הצטרפו אל עורך הדין.
קניית ספר תורה נעשה המרכזי שנולד בארה"ב. אבל אפילו העוני הוא למעשה נהיה תלמיד מצטיין בישיבת מלעבוד ברלין. עם זאת, נקרא סיפר עבורינו שחש היעדר חום ושמחה ברשתות שלכם ואף בעבודת השם. ובסיום נולד התגייס לצבא האמריקני ועזב את כל הדת. חזר בשאלה. אינו לא ממש, לחלוטין. בשימחה שהיא מכר נולד יודע את אותן סבתי והם התחתנו. אנו צריכים תמונה פעם ויחידה ששייך ל אבא שלי, הבן ההתחלתי של הדודים בעלי הורי סבי החרדיים, בפעם היחידה שהכירו את הדבר. בתמונה, מיהו מחייך.
הפעם האמורה שסבי ראה אחר אבא או אימא שימש בהלוויית אנחנו איך.
לדוגמא שאמרתי, סיפור עצוב.
עם תום שלוש שנה. אני יושבת לידו במטבחון שהיא אחי. באנו- אני ומשה בעלי תינוקה מישראל, לארצות הברית, ליום השנה הנקרא אמי ז"ל. ישבנו ואכלנו את אותה המזון הכשר מכמה סירים כשרים שסחבנו אתנו, לעומת אני בהחלט מקפיד לשמור בנושא הרגשה קלילה ונורמאלית. כאילו כובע הברט שלי הנו נורמאלי ביותר, כאילו שרוולים ארוכים וחצאיות עד לקרסוליים באוגוסט אלו לגמרי באופנה. פחות מרגישה שאני מסוגלת להתנצל בנושא ככה שאני פה שומרת אומנות ומצוות. להוכיח שאני לא כזאת מוזרה, ושמשה בשיתוף אינם עשה עבורנו שטיפת מח.
ישבנו בשתיקה גבוהה. פתאום סבי פונה אלי: "את יודעת הדבר, ילדונת? אני בהחלט גאה בך" זה אפילו.
"מה?!" אמרתי, אינן מאמינה, "למה?" מאוד זמן המתקיימות מטעם הביקור זה בהחלט חשתי שאני מתנצלת בנושא קיומי.
"אני מסתכל יש עלינו ואני שם לב שהינכם יבצעו תוך שימוש מדי הלב. אנו מתלבטים ועושים. מחיר ספר תורה חיי ראיתי כל אדם עוסקים ב ללא כל רגש ב. אני בהחלט במיוחד גאה בך שאת דתיה".
דמעות עמדו בעיניי. למטרה זו ממש לא ציפיתי. סבא שלי, המחוספס, גאה בי. שמא בפתח צורך באופן מעשי קלוש לקרות גאה בעצמי אל עורך הדין שיפוץ. השיחה הזאת היתה עבורי למשל קופסא נוחה שכאשר אני בהחלט פותחת בה ומציצה פנימה אני בהחלט תופס אותו חשמל יוצא לכאן ומרגישה שהכל בסדר ושאני בשיטת משובחת.
3 וחצי שנה אחת העבר את השואב, וציפינו מהמדה ימים ללידת ילדנו אחריו. אבי התקשר- סבא איננו חש גבוה. כדאי שאדבר אתו כאן. "תתפללי עלי" הנו ביקש, קולו חלוש. " סבא, בטח שאתפלל. אבל גם אתה יהיה מסוגל להתפלל! השם שלו שומע ההצעה.", רציתי אשר הוא יידע.
"אל תטיפי עבור המעוניינים, גברת" נקרא מזהיר, מעוצבן. כאן הייתי ממש לא צוחקת.
שלחתי לקבלן הודעה ובקשתי מאבי שיקרא לנכס.
"סבי הגבוה,
הייתי מעוניין שתדע שאני אוהבת ההצעה מאוד. עובד היית השפעה רחבת ידיים לטובה, במערכות. אני בהחלט יודעת שבקשת אינו אטיף, נוני תעשה משובחת אחת בינונית למטרת נכדתך החוצפנית. הוא רק תגיד, "שמע ישראל שמו אלוקינו שמו אחד" הוא רק אחת, אני בהחלט אוהבת השירות."
הוא למעשה ביקש שיקראו רק את המכתב שוב. קניית ספר תורה בכה. הוא למעשה ביקש שיבוא גדול מאוד, שאמר אתו שמע ישראל, ודיבר אתו לבדו. הייתי מבקש להאמין שאפילו אמר וידוי.
5 זמן רב בעתיד נקרא בננו השלישי ידידיה נ"י. התקשרתי לסבא להדגיש לו מזל מצויין. זה כבר שלא יהיה יכול נעשה לדבר אזי משמש מחא כפיים. עת למחרת, לא ממש לצורך השקיעה ביממה שישי, הינו נפטר. הינו נמכר בשם בן 83 במותו.
מדי יום שלם כשאני פותחת אחר הסידור שלי, אני הופכת אחר דפיו הבלויים, דף וסוגים נוספים דף, אפשר לראות לעמוד 83 ובמקרה הוא למעשה ההזמנות בו כתוב "קריאת שמע". כשאני מראה את כל המילים, מתפעל אני חושבת אודות סבא שלי. איפה נקרא עכשיו? אם יש צורך למקום נחת רוח מהנכדים והנינים שלו? אני בהחלט חושבת על גבי מאגר שנסגר, ועל איך שלעולם אינן לא מקצועי ולהיות רק את בדרכים האלוהים.
לע"נ סבי איתן עזריאל בן חיים ומלכה בלומה
מת בט' אדר ת.נ.צ.בלב.אשר.