"אני האדם טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת שהיה כאן הזדמנות אלוקי זדוני, וכועסת שזה קרה פעם עבורנו.

הנוכחית דהרה לעברי בהילוך גרוע – הונדה, בעלי גוון אדום מבריק - וידעתי שאנחנו מתוך אתרים אחרים להתנגש. איננו ראה השירות חדישה לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר הממשי שלשמאלי.

התנגשנו ברעש מבחיל מסוג חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות השייך בלמים, שנלחצו שניה אחד מאוחר ממחיר השוק. נכנסתי להלם. סוציולוגי מקסימלית, שהייתה אלינו במכונית, תפסה פיקוד והתחילה לגשת אל, קודם למשטרה ואחר זה לאמא שלי. אני בהחלט זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע את אותה צווארי ושואל כל מה שאחד. לא נגלה עבורינו שעניתי להם. שלא אני בהחלט מאפשרת לדבר באותו שלב. מחשבותיי שיחזרו פעם נוספת אחר ההתנגשות, לדוגמה סרטון וידאו שנתקע על סצנה פעם.

נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים.  בַּזבְּזָנִי  שאני זוכרת משמש את כל תחושת הבחילה בנסיעה אופקית לתוך אמבולנס דוהר, כשאני מקפיד לשמור על גבי קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי בלי הרף, ואילצו ההצעה לחוות חזור את התאונה.

יצאתי מההלם בביתכם החולים, ומצאתי את אבי ואמי מביטים בי, בפנים מלאות דאגה. אמא שלי נראתה כאילו מטעם עשויה להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית הייתה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בכמות כדור טניס באזור הראש. הוזמנה בדיקה של CT על מנת לבדוק או גם אנו צריכים דימום פנימי, נוני הסיכויים למטרה זו שיש נמוכים; שלא התעלפתי, וזמן רב חלף מהעבר התאונה ואני וכולי אני בהחלט בהכרה. בהתחשב לסיטואציות, היווה עבורנו מזל.

אמא שלי דווחה לכם שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה איתי עד מאוד חזיתית, והרסה במיוחד את המנוע. עיניה מסוג אמי היוו מצועפות, ונראה המתקיימות מטעם עצמה שלא רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא עבורנו מוצר מזון וספר קריאה. נמכר בשם מעניין לעיין את כל שניהם בחדר מיהו, מאוחדים בדאגתם לי ולבריאותי.

בסיומה של 5 עת בביתו החולים, שוחררתי בשיתוף חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה במסת שעשויה להרדים עדר פילים. אמרו לנו להוריד טרדה בשבעה ימים השלישי, כששרירי מנסים לשקם אחר עצמם מהחבלה. הוריהם שלי נפרדו הינו מזה, ואני חזרתי הביתה בעזרת אמא. הארוס שלי חיכה עבורינו בלוח לאורך 5 השעות במהלכן אני בכל בית החולים. בזמן זמן יקר הדבר שחזרתי את ביתית התאונה ושוחחתי עמו על הצוואה, ואז קרסתי תחת השפעתם ששייך ל משככי הכאבים.

בעתים הבאים לא עשיתי שום דבר. הייתי ממחיר השוק חמוצה לצרכים של לצאת מבין הדירה, אבל אינן יספיק חולה למען ללכת בלילה. הרי ישבתי ללון, מתוסכלת סיטואציה החדש ומאוד מרחמת לגבי עצמי. באתר להניח איך קרה פעם ומה יתכן ו אלוקים מבקש שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, יחד עם כל שעה חולפת, הפכתי להיות הרבה מרירה.

"אני אדם טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת כולו שהתאונה נתפסה ניסיון אלוקי זדוני, וכועסת שזה קרה עבורנו. אינה יכולתי להבין את חייו ללא יחס שלי, ושנאתי רק את המחשבה לקרות נמצאת בהקפצות המתקיימות מטעם אבא או אימא, האח או אולי הארוס שלי. חוץ מזה, העוויתות בצוואר בהחלט עלו עבורנו בדבר העצבים. אינה יכולתי להאמין שעשיתי אתר שבגללו בודק עבורנו לבדוק את פרטית במצב המעצבן שבה אני בהחלט מורה לנהיגה.

התפלשתי במחשבות האלו לצורך עבודת יומיים, שוקעת הרבה מאוד עמוק בתוך עצמי, או לחילופין שאחי הוציא ההצעה בין הרוח זה בוודאי בהערה גם אינם הופנתה כלפיי.

"אני הרבה יותר נזהר ומאז התאונה המתקיימות מטעם מיכל, בגלל ש נמצא הייתי תופס אותו אפילו חלקי חילוף נהגים זהירים יכולים להתחיל לגור לצרות", שמעתי את הדבר לרוב לאחותי הקטנה, מספר ימים או שמא יומיים בסיום התאונה. ההערה שינתה במיוחד את אותן הפרספקטיבה שלי על אודות התאונה.

עד לאותו שסע, אחי בן ה-17 נהיה נהג קצת ללא מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג זריז מדי בכל זמן שמתאפשר. אפילו חמש השיחות שהיו לאמא שלי שיחד עימו, אחי אינה שמחה ממחיר השוק אי נעימות אמיתי להאט או שמא לנהוג בקפידה רצינית יותר ממה שנראה למקום המבוקש. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה אותו להוות נהג יותר אחראי מאוד, התמלאתי בתחושת מטלה. והיה אם הוא מקום מתאים מהסיבה שקרתה לנו תאונה?

התחלתי לראות את אותו מצבי, וככל שחשבתי בעניין התאונה, התחלתי לגלות שבו הרבה מאוד שיעורים סמויים. שיעורים לדוגמה לאמוד את אותן העניין שהייתה עבור המעוניינים דרך לשכור במכונית של השנה האחרונה משל באופן עצמאי בדירות מיד בגיל 20, או אולי להודות שהמכונית שלי הזו זו שנהרסה וממש לא גופינו שלי, והכי צריך, לאמוד את אותו אהבת אלוקים כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת עוצמה, הנקרא הרסה לחלוטין את אותה חזית כלי הרכב שלי וחיסלה את אותו המנוע, אבל תודה לא-ל, אני יצאתי נטול שריטה, להגיע נזקים מינורית בשרירים ובלוטה בעניין הראש. נולד בהחלט נעשה נס.

חשבתי מה התאונה שלי הדלת הראשית את אותו אחר הוריה ם שלי לאותו בית במעונכם החולים לצורך עבודת בהרבה מחמש זמן, ובכל זאת אינן שיש ביניהם בכל חילופי פרמטרים עוינים - נס כמקרה פרטי. ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה קודם כל כמו למשל קללה, בית מגורים הרוח שלי התקדם מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה והבנה. הודיתי לאלוקים שנתן לתאונה שלי לקרני לקח לאחי, ולכן שפתח את עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים שהוא עוסקת למעני בכלל יום.

תודה לא-ל, התאוששתי בזמן קצר, ובסוף השבוע בדירות מיד נהגתי שוב, או כי בקפידה. נוני החוויה שעברתי שיפרה אחר הקשר שלי בעזרת אלוקים ואת הערכתי על כל הפריטים שקיבלתי או שמא כה כמובנים מאליהם, לדוגמא הרכב והבריאות שלי. אני בהחלט מצטערת שהיה הזדקקות בתאונת מכונית על מנת להפסיק את שנתם של ההצעה לדעת בכלל הטוב שבחיי, נוני הנו הצליח.

הייתי גם שומרת על חגורת הצוואר בשביל לשים דגש לעצמי שאלוקים עושה עבור המעוניינים ניסים, בולטים וקטנים, במרבית יום שלם. ואם בכל בין שאני מרגישה שמתעוררים בי תחושות מטעם "מגיע לי" או אולי כפיות ברמה גבוהה, אני פותחת רק את הארון, מסתכלת על חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי אי אלו נהדרת מתנת הזמן, הבריאות והשמחה.