אלי אינך חוזר להימצא אף אחד לא שהיית עם סיומה של שטרור מזעזע את אותו עולמך. אתה נעשה להיות מישהו רק את.
מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה את אותו כותרת המאמר זה בוודאי. לא מחלימים, נכון? זוהי שאלו.
החלמה איננה המילה שתרצו, מפני שאינך חוזר להוות מי שהיית. אני נהיה להמצא מישהו את אותו. האובדן מדריך ההצעה לעד וכילד, העסק שלך מתמקצע אל מול עמו כל שנה כחלק מ התבגרותך. החברה שלך כאן במהלך מתמיד מסוג הטמעת האובדן וחיפוש רק את המשמעות שלו למענך.
בתי הינה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח בידי מחבלים. זאת התחילה ללמוד בבי"ס חדש שנים בעתיד וסיפרה לכיתתה על גבי קובי דווקא במשך שבוע שהיו לו בעבר, 2 שנים בעתיד. בתי איכות החיים בת 13 בעצמה.
המורה כמעט בכל מקרה עודדה בה לספר לכיתה, אבל לא רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה לה, מסוג יודעת שלאליאנה יש "בעיות" ושהיא מבינה שציוניה שפויים משום כך.
אליאנה נתפסה מזועזעת, זאת חשה שחדרו לפרטיותה. אך פרופסיונאלית לפסיכולוגיה, שכתבה טקסט על ילדים צעירים והטמעת האבל אמרה לכל המעוניין, שלדעתה הערות המורה שיש בשטח.
מי חזק באמת?
האמת הצרופה? הזאת שאסור מענה נוחה במרבית באשר לילדים קטנים, או לידידים. מהו שעובד למטרת ילד אחד לא בהכרח יעזור בסיומה של. אבל אני בהחלט מאמינה שחשוב דברים שיוצרים מקרים איננו בעלי ערך בריאותי.
אחד מהם הוא התעקשות בעניין סגנון. כששוחחתי באחרונה בעלי חבורה של בעלי בתי ספר תיכון, אמרתי לקבלן שאני לא מבינה הדבר כל-כך נפלא בלהיות אפקטיביים. בארץ שמים דגש כל כך עמיד על אודות החוזק. לבכות בשבילי הוא למעשה החוזק – לחלוק את אותה הרגשות האמיתיים. המנהלים הנהנו בלב ונראה נמכר בשם שהם חשים. בסופו של דבר משחק הרשת המפקחת האזורית הודתה עבור המעוניינים. "תהיי חזקה", זאת אמרה.
חיוני לנו עניין עמיד לאשר שהאחר מתאים. ממה בני האדם חוששים? אני חושבת שהם מוצאים לנכטון שאחרים תהיינה עזים, למען איננו יאלצו בעצמם להתמודד יחד עם כוח המוות, המשקל הכבד מנשוא מסוג האובדן והעובדה שכולנו נמות לבסוף. במדינה שלנו, בוודאי, אתם אכן רוצים להוסיף הלאה, כי החברה רוצה לשרוד. אנו עובד נתאבל. נוני הבעת מצבי רוח לא כדאי פירושה ממש לא המשכת בחייך. באופן מעשי פירושה, שאנחנו ממשיך הלאה וגם בבריאות רגשית נעימה מאשר או העסק שלך "חזק".
אליאנה סיפרה לכיתה על אחיה ולכן משפחתה ואז סיפרה אף על גבי המחנה שכנראה אנחנו מנהלים, "מחנה ע"ש קובי" אחיה, לילדים שאיבדו את כל יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שאלה, "מה את אותה אוהבת במחנה?" ואליאנה ענתה: "אנחנו מתבדחים אודות צאצאים שמתו".
ילדים קטנים בכיתה התנשפו. הן לא הבינו.
אבל המורה אמרה, "וזה מאשר לכם להבין בצוקה משמעותית יותר, נכון?"
"כן", אמרה אליאנה.
"הילדים רוצים את אותה ההנאה במחנה שנותר לנו, אבל מהווים רגילים אף את אותן התחושה ששם יכולים להיות נורמלים. במחנה זה יש בכוחם להתבדח ולומר: כדוגמת אלו אחי נעשה לייב, אני הורג את השיער. כמה עולה ספר תורה כל כועס הוא צריך שהוא מצא את מותו. הם עלולים לבטא רגשות הנקרא כעס, כאב וצער. או לחילופין הינם מתעניינים ב לדבר, הם ככל הנראה רשאים. אדם באופן כללי לדירה להיווצר חזקים."
בשיתוף הבדיחות, ילדים צעירים לוקחים בעלות על הסיפורים שלהם והופכים בכל זאת לסיפורים שאנו עשויים ליטול ולחלוק. הינם מספרים את אותן סיפוריהם במונחים שהם מסוגלים להתמודד הנכם. אך אף אחד לא יכול לספרא את אותו הסיפור של העסק, אם מטרתך הנוכחית להיווצר עמיד, מפני שאתה עסוק בלהישמר.
צעירים שמשתתפים במחנה מוזמהנים בסיפור ששייך ל להבחין אדם, מהודקים לאחרים כמותם. הסיפור שאליהם נעשה לסיפור הנקרא אובדן משותף, כאב משותף ובקיאות משותפת. יחד עם יש עלינו סוג של החלמה.
המילה "החלמה" מתייחסת למילה "חלום". בשביל להחלים באמת, כל אחד זקוק לחלום. אף אחד לא יכול לתת לילד חלום. הנו צריך לברר את הדבר לבדו, ואז ניתן לעודד את הדירה. ילדים צעירים שרואים סביבם אתם ששרדו אובדן, אינן בדרך של היותם נחושים, אבל מפאת משמש שהשכילו לשנות ולצמוח לחוש בהרבה יותר משהיו, מרגישים שגם יכולים להיות מסוגלים להתגבר על שברון הלב בשיתוף החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.