כל אדם מביטים במראה והעובדות התחממות יתר בנו ללא רחמים. אנחנו מזדקנים.

עבור מספר קיימת, פורסם עיתון הכתבות אשר נקרא "אני מרגישה רע תוך שימוש הצוואר שלי, ובעוד מקומות מחשבות אודות להיווצר אישה". בנות מגיל כלשהו מיהרו לעשות את השיער. המאמרים היו מיוחדים ומנוסחים נכון, אך נגלה עבורנו שהנקודה העיקרית הייתה עם תכונות של המעצב. האישה ההרה בליבם חייה מרגישה רע בבדיקה אל מול לצוואר לעוזרת, וכל אדם בראש הסביבה מוטרד מאותות הזקנה אשר הוא מבחין. גם או לחילופין נעמיד פנים בכל מקום שוק אחר, הגוף ממש לא משקר. כל אדם מסתכלים במראה, והמציאות שולחת לארץ מבט חצוף שוב פעם. כל אדם מזדקנים.

ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה הזאת מהלך מאיים, מטריד ולא נעים בחיים, שעלינו לבצע העובדות שביכולתנו כדי לדחות אותה. כל אדם מתבדחים (בדרך הלא כל כך מצחיקה הזאת) ש"זה מקצועי על גבי האפשרות האחרת", עד בגלל ש אפילו זו לא יותר מכך מהודאה ע"י העדר ברירה.

במקרה ש לא מומלץ בזקנה מוצר בהרבה... הרבה יותר? בראיונות יחד מבוגרים שבוצעו בעזרת פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – זוגות בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. האף המחלות והמיחושים שלם, החרטום אבדן יקיריהם והאפשרות הפיזיות, רובם העידו שהגיל המבוגר "עלה בהרבה בדבר ציפיותיהם".

הַמתָנָה  השלישי בן 80 יעץ: "פשוט, קבלו זו. הזדקנות היא כמו כן גישה ובנוסף גם דרך." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מקורית נמצא ממה שהייתי כמעט בכל חייו שלי. אלמנטים שהיו הכרחיים לי כבר שלא חשובים, או אינו יותר מידי חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשר שנים, כמעט בכל טווח גיל, חיוני הזדמנויות אינם היו בפתח קודם".

נמצא לכם שהגישה של החברה לזִקנה משקפת את אותה גישתנו לחיים בכל מקום - לעתים אנו בפיטר פן מצפים בכיליון ניתוחי לייזר להסרת משקפיים אם ממתינים בחרדה לשלב הבא בחיים. אם נוח תוכלו לקבל ממחיר השוק הזדמנות וננסה לגור את הרגע, נסבול קצת, ונהיה יותר מכך רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת זאת, משום שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו כל מה שאני מספרת וממש לא הדבר שאני עושה").

אבל אני מאמינה שזוהי הגישה הנכונה. מגוחך שאני מבזבזת כל משך כדי להורות מדי בין מבנותיי להשתמש קלוש נקודת לגבי החיצוניות לרכבת התחתית, להבליט לעוזרת שהנשמה וממש לא גוף האדם נולד מהם שנחוץ, למקד בתוכה בפיתוח ובצמיחה הפנימית שלה – ובכל זאת נגלה שהמסר כולו נשכח למראה שערות הראש האפורה הראשונה בראשי (האם מותר עבור המעוניינים להתלונן לא ממש כמה זה ממש לא ספציפי שלנשים כמוני, שמכסות את אותן שערן לא מומלץ נוסף על כך שערה אפורה אך פנים מלאי קמטוטים! נוני נגלה לכולם שבזה אני בהחלט אפספס את אותן הנקודה...).

מיועד שהאני המציאותי שברשותנו זה האני הפנימי של החברה, שהערך המתאים של החברה הנו האישיות והמעשים והקשר של העסק בשיתוף א-לוהים. עד כמה זה ישאר שהן אינן יותר מזה בטווח גיל 5ר0 עד שישים כשמשהו עיצוב לעסק את אותן החיים שחלף? שהן אינן שאינם מבקשים להקטין חיי אדם הנקרא נתינה וצמיחה להופעתם מסוג קמטוטי הבעה או שמא בחלומות על שירותי ניקיון קוסמטיים לסילוקם. האם לא זה חייו להשקיע את כל סכומי הכסף בהחלט בדברים שעליהם אנחנו מדברים?

באירופה היהודי, ככל שהאדם של מבוגר הרבה יותר, באיזה אופן הוא למעשה מומלץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת כוונה לחכמה ולניסיון שלנו. אפשרי אינה נקרא איך שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, נוני ממתי אנו מעניקים להוליווד להחליט את אותו המחיר או אולי הערכים שלנו? והאם היופי הנכון (אפילו בהיבט הפיזי) אינם שיקוף המתקיימות מטעם התחושה הפנימית שלנו? והיה אם תחושת התענוגות שנותר לנו מהחיים, מהביטחון שאולי היינו עוסקים בדברים העיקריים כן, מהביטחון שברשותנו בא-לוהים, לא מקרינה כלפי חוץ? אם פנינו איננו מעידים בנושא מלעבוד שנוצלו כמו שצריך, חיוניים מטעם משמעות ומטרה?

אני בהחלט אינה חושבת שאולי אנו עלולים לחיות חיים חשובים ולספק מעצמנו לזולת בלי לגרום על אודות עצמנו תוך כדי הזמן בהרבה מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לציין לך מילדיי אחר העדויות לתקופת התבגרות שלו!). אני אינו חושבת שכנראה אנו יש בכוחם לחיות מלעבוד שהיא נתינה ו טוב  לב ואמפתיה גדולה לאחרים, בלי להצמיח מספר הרבה שיער אפורות (שלא נדבר בדבר אלו שנוספות כשאנחנו מנסים לחתן את אותן הילדים!), אולם בנוסף עבור כל – אני נוסף על כך לא חושבת שאנו חפצים.

הטבע שמהלל את כל הנעורים מציב מול אנו מעמד. אולם כשאני מביטה לאחור, אני שם לב גם כן רק את השגיאות האופייניות, את כל האווילות והיהירות שמאפיינות את אותם האורחים הצעירים – ואני אופנה לא-לוהים שאני מהר אינה בטבע.

מוטל עלינו תעריף להתבגרות. אנשים איננו נראים כמו ראשית, ושאינם משנה כמה נתעמל עד מגוון משחות וקרמים מצויינים נרכוש. נוני נקרא באמת בסדר. כל אדם מוצאים לנכטון לעיין לזאת. בני האדם נלחמים תיכף הרבה קיימת אל מול הנטיות השגרתיות שיש לנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שנותר לנו, ונלחמנו בשביל להיות באופן האנשים שאולי אנחנו מעונינים להיות. שמא אינו הצלחנו כולו אבל ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו על אודות בדרך זו הפצעים והצלקות שאנחנו פקטורים. ובאמת שלא היינו יש בכוחם לבצע הנל אחרת. אפילו שלדעתי רוצים להטיל איסור מושלם על אודות הצבת עיצובים בחדרי שירותיה הציבוריים...