כדוגמת אלו שהרימו נשק, אינן שימשו הגיבורים היחידים בשואה.
הזיכרון תופס מקום שראוי השייך קדושה ביהדות.
"בשביל בני העם היהודי," מגלה אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון הנו חייבים. כל אחד מצווים לקחת בחשבון."
לאחר תפילת שחרית עליכם אוהבים לקרוא קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, מתן עבודה, מלחמת עמלק, חטא העגל, מומחיות מרים והשבת.
מוטל עלינו עכשיו תערובת מוזר: 2 הזכירות הראשונות העוזרות עדות לכוחו שהיא א-לוהים ולאהבתו רק את בני מדינה, וציוני הדרך הבטוחה שעיצבו את הציבור כאומה – הרגעים הנעלים ביותר שלנו.
השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים בשיטת לא לפני יציאת מצרים, ואחר זה בגידת תוך שימוש מדינה ישראל בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לכולם שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבזכותה שיש לכם את המים במדבר - על גבי שדיברה לשון הרע; והאחרונה זאת השבת, הזמן הקדוש באופן מיוחד כל שבוע, שעליו כותבים מבריקים אשר הוא 'מעין ענף הבא'.
מה נקרא הממוקם על כל אלה אנשים מצווים באותה מלה – "זָכור!" – פצח בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים באופן מיוחד שבבעלותנו כעם?
הרב יוסף סולובייצ'יק היוצר אודות רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות עצמאיים מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים על אודות פני שנים רבות. הזיכרון היהודי נולד הבסיס לזהותנו: יצאנו יחד עם ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו שיש להן בהר סיני - והיינו עם במחנות.
הזיכרון היהודי, אז, משמש פעולה: אנחנו שלא זוכרים אבל כדי להתאבל. "המסורת היהודית הינה עדות זמן קבוע לאבלות וגם מנהגים מעניינים," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות הנ''ל ולתהליכים האלה נקבע גבול, והם מסתיימים. נוני לזיכרון יש להמנע מ גמר. עלינו כוח בזיכרון."
מורשת רוחנית
פרבשטיין, מבית או עסק הספר בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופתו של השואה, עומדת בדירה רווי זיכרונות של העולם היהודי לצורך השואה.
זאת נולדה בירושלים לכל המשפחה ששייך ל שוחרי גור, והינה נינתו שהיא הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר השני מגור, מחבר הצבע "אמרי אמת", שהיווה תכלית ראשונה במעלה לנאצים במהלך בריחתו אליכם ב-1940.
אסתר פרבשטיין נולדה בישראל בסיום השואה. כנערה צעירה, זאת הייתה מודעת למטרה זו שרבים בנייני משפחתה נפטרו. הנוכחית נקראה בדבר בכל שיער אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, בתוך ההבנה שכנראה משמש יהיה הילד בעת האחרונה, נהנה מספר שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – בשביל להשאיר שבו למס' שיותר נרצחים.
בימי ילדותה פועל הינה בביתה מיטה אחר לניצולים, שהיו מוכרחים לכול - פצח בנחמה רוחנית וכלה במקום ללון. "אנשים יכנסו לבקר אתכם, מכיוון ש לא היווה להם איש אחר", זוהי נזכרת. "הם היו בודדים לגמרי, אז אנו ארגנו לשיער כמו כן את אותה החתונות."
ההיסטוריה, וגם ההיסטוריה המתקיימות מטעם השואה, נכתבת לפי השאלות ששואלים את אותו עצמם ההיסטוריונים נמצא מחקריהם ומאמריהם.
"אם נשאל, 'מה השיגו לכל המעוניינים הגרמנים?' המענה תראה אך ורק כאב וסבל", זוהי מראה. "הכאב והסבל הינם וזאת רציניים ואמיתיים, נוני את זה בעיקרם תמונה באופן חלקי."
פָּעוּט בסתר רעם" שואל שאלה אחרת: באיזה אופן הצלחנו לשרוד?
חוקרי שואה רבים ומגוונים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית מסוג בעלי ארץ ישראל בשואה, ותיעדו את אותו הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, אחר צניחתה ששייך ל חנה סנש מאחורי קווי האויב, את אותן לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות עד אחר הבריחה מסוביבור. יצירתה מטעם פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את כל הכוח להוסיף הלאה, לשמור על אנושיותם?
הזו חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים שונים. בסתר רעם מתעד רק את התפקיד שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, למשל בנוסף בשואה עצמה.
בסתר רעם מגלה איך שיש הרבנים מתוך המנהיגים המקוריים שהבינו אחר תוכניותיהם שהיא הנאצים, ומפרט את אותם ניסיונותיהם ליצור הסכנה לידיעת הציבור – בקריאה לתגובה רפואית ורוחנית. אישור נאה במיוחד זה חקירה, נולד לתחום הוא למעשה, המתקיימות מטעם הכרזתו המפורסמת מטעם אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, אחת בלבד ההבנות הראשונות באשר להיקף תוכניותיהם הנקרא הנאצים, שיש להן קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, כמה ימים עם תום פרסום הכרוז השייך קובנר (כשמדובר באותה זמן, טרום עידן החדש, אי אלו ימים לא ביזנס עיקרי בתאריך פרסום).
מפתיע לאתר, שהמסמך האחרון מציג לראווה אחר האיום הנאצי באותה בהירות למשל המסמך הווילנאי. מה מומלץ ביותר לציון משום שקריאתו השייך קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – באה בשל רציחות המוניות בווילנה, כל עוד שבוורשה דאז לא היו רציחות או לחילופין טרנספורטים.
בסתר רעם קורא תיגר בנושא ההנחה האקדמית ההגיונית שמנהיגים מאמינים ממש לא זיהו את אותן האיום הנאצי או אולי אינה הגיבו אליהם, ומגלה שבשנים הראשונות של "הפיתרון הסופי", מזמן לזמן היוו הרבנים המקומיים הכתובת העיקרית שביקשו הנמלטים מהמחנות – פעם או הבורחים שיש חרדיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שזה נעשה זה, וגם משום שבאירופה שלפני מלחמת הטבע השנייה, היוו הרבנים מנהיגיהן המוכרים השייך הקהילות ואף כיווני שהנמלטים "היו מוצאים לנכטון גרידא מישהו שיאמין למקום," היא אומרת, "אלא גם מישהו שייתן להם אמונה."
לתפיסת העולם הרבנית הייתה אפשרות ממש גדולה למעלה להכיל רק את הפקטיקה שמצפה ליהדות אירופה. גרידא שהיו לשיער הרבה פחות "סיבות מקיפות, כדאיות ופסיכולוגיות, אינו להאמין לזוועה", זאת מגלה, אבל שהרבנים נוסף על כך "גדלו על היסטוריה יהודית". היכרותם הקבועה עם אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה לקבלן אמון קצרצר ברחבי העולם החיצון, איך שהציב זה בסקטור שונה בעיקר מזה ששייך ל יודעי דבר מחבריהם, שראו את עצמם גרמנים או אולי אוסטריים כולו, ובשל בדרך זו אינן יכלו להכיל רק את הפקטיקה שהממשלה שבבעלותם עצמם מבקש להרוג בכל זאת מפני יהדותם. "לאנשים רבים שימש מחסום פסיכולוגי", זאת מסבירה.
על ידי זה, שיש הרבנים דרוכים יותר מכך לזנק לאות הסכנה. בין הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, הנוכחית סיפור מאמציו הנקרא הרב יהושע משה אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא את אותן זה באושוויץ, להתחיל את האזהרה שהגיעה לחדר בדרך של אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות ששייך ל השלטונות, הוא למעשה היוצר לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, בית 4 באה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ויש לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."
דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.
בסתר רעם מתעד רק את תפקידן כבד-המשקל מטעם השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו לצורך ביצוע עם הזמן, וגם כל מה המגבלות בהסתרת יהדותו השייך מי או העמדת פנים ארציות כלא יהודי, כאשר מותר להחביא ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות כהנה וכהנה אודות ניסיונות לאתר ולהחזיר את אותה ילדים קטנים הנסתרים האלה עם סיומה של המלחמה.
הצלת רבנים
במהלך התקופה, הושם עיקרון אדיר ונערכו מחקרים עדכניים רבים ומגוונים על הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר ממחיר השוק התבוננות הוקדשה להצלת הרבנים, או לחילופין שהרבנים נטשו את אותן קהילותיהם ונמלטו למבטחי מדינת ישראל או ארה"ב.
פרבשטיין שלא מקבלת הנל.
"רק תלכו ל'יד ושם'," הנוכחית אומרת, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם שהיא מאוד עיר וכפר. הרבה המוחלט מעיד שרב לונדון הינו בלוח."
עובדה זה מתועדת בתוך בבסתר רעם, שסוקר את אותה הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: במידה ו כל מי זכאי לסעוד קייטרינג טרף בשביל להינצל; האם מותר למנוע ממזון אינן חוקי, עד מובן מהם לגווע ברעב; הדבר לקבור את גופות הנפטרים; האם מותר להאיץ את אותו מותו שהיא אדם; חתונה וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה סופר והנפוצה ביותר", כל מה לקבוע אלו יחיה והאדם ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.
"התמונה המלאה הנוכחית שהרבנים נשארו תוך שימוש קהילותיהם, וחיזקו אותם", מספרת פרבשטיין.
בגדול, לפי בסתר רעם, הרבנים סומנו אפשרות הנאצים. מעצב השיער מפרט רק את ההשפלה הציבורית שניתנה שוטף לרבנים ול"גברים שנראו למשל רבנים". "הגרמנים חיפשו זו ראשונים", מראה פרבשטיין. "בכל פולין, בעיקרם מעטים שרדו."
הרי בשביל מה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?
ראשית, זאת מסבירה, סיפורי הצלתם השייך הרבנים מעוררי השתאות ומשכנעים, וסיפרו יחד עם זאת קורה שאנחנו, כך שנוצר רושם כאילו שיש בהרבה יותר הצלות כאלה היכן שהיה למעשה. מלבד זאת לתופעה זו, רצוי גישה משמעותית, שאין היא מיוחד לעיסוק השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים יהודים דתיים שאינם דתיים בפקפוק וכך גם בעוינות.
3, ואף העובדות הכי מומלץ, הזו מספרת, הקהילה הדתית אינם לקחה מקום שראוי במחקר מהותי הנקרא השואה. וחוסר המעורבות דבר זה כל ספק תשובה בעיקר לשאלה למה התעלמו או אולי מאוד כאשר מדובר רבה כל כך מהמימד הרוחני מטעם השואה. "אנשים חוקרים העובדות שמוכר להם", הזאת מסבירה.
מסיבה הנל מאוד הזאת ייסדה בין השנים 1994 את כל המרכז ללימודי השואה במכללה לנערות, כאשר המטרה היסודית היא לקדם ניתוח ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני הנקרא השואה. עבודה המחקר החדש נקרא איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים מטעם דמויות רבניות – מסמכים שונים נדירים שהיא הצליחה לחפש אחרי בהקדמות לספרים שעדיין לא תלויים לשואה.
מחקרים שנעשו בתחום עכשוויים רבים ושונים וראויים לשבח הסבירו באיזה אופן, באופן ממשי, עשו הנאצים את אותן כל מה שעשו. החוקרים שאלו את אותה עצמם אודות מה והאם הלכו בני העם היהודי, במילותיו של קובנר - "כצאן לטבח". ולכן, מהווים תיעדו את אותם הגיבורים היהודיים שעמדו בפני הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.
נוני אינם מתאים לחשוב שלוחמי הגטו והפרטיזנים הרוויחו איך האדם, בעוד שיתר ששת המיליונים נהגו באופי ההפוכה. התמונה יותר מורכבת. "עכשיו, כל אחד עושים להבדיל את ההתנגדות הרוחנית", מגלה פרבשטיין.
בזמן העשורים במקום ראשון לאחר השואה, הרוב ניצולים דתיים איננו דיברו על מה שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים בהרבה יותר בפרוייקטים מטעם תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) מטעם סטיבן שפילברג, שתיעדה הוכחות וידיאו מהניצולים.
כאן זה משתנה, הזו אומרת, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אלא מצורך להתאושש."
כמו כן למטרה זו שאנו שיש חושקים תקופה, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס זה בטח שונה באיטיות. המרכז ללימודי השואה מטעם המכללה שם לב להאמרה עקבית על גבי בתוכניות לימוד, שמיועדות לבתי ספר ולמחנכים דתיים בארץ.
אפילו שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות זו שניצולים שונים נפטרו לקראת שהספיקו לתעד את אותה סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את כל ההיסטוריה בהסתמך בעניין עבודה ענקית בארכיונים; במאגרי מטעם גנזך קידוש השם שלו בני הברקה, גנזך שואה שמתמקד בקהליה הדתית; לדוגמה גם כן בפרוייקט תיעוד וידיאו של הובילה יחד הפרוייקט ששייך ל שפילברג.
כל זה מוסבר בחלקו כתבה הבאה המתקיימות מטעם בסתר רעם, שמפרט את כל חיי הדת הפנימיים במחנות: את אותם מאמצי בני העם היהודי להתפלל, את אותם הטכניקות הרבות אשר בהן הם קדשו בתוכו שמיים, רק את נאמנותם להגיש את התורה, ואת מאמציהם לא לפני השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר תושבי אמונה – "אלמנטים פועלים ששימרו רק את הדי-אן-אֶי ששייך ל בשיתוף מדינתנו, ואפשרו לעם לקום לתחייה אחרי השואה."
מְלוּמָד האפלים בייחוד, יכלו יחד עם זאת ניצולים לזכור - אלו זכרו מתי הם נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם יש לזכור שעמלק נטפל לחדר שאין בהם סיבה, שאין בהם רחמים.
יכולים להיות חשוב לזכור.