כבו את אותם הטלוויזיה והשאירו זאת לבדם – שני רעיונות חינמיות לקידום היצירתיות מסוג ילדיכם.
אבא ואימא רבים ושונים מסתקרנים את אותה עצמם היאך לטפח את אותו היצירתיות השייך הקטנים, ומבזבזים רק את הונם תוך כדי מציאה מהירה של אחר המענה. יש עלינו לכולם שני והנחיות קלות וחינמיות שיכולות לתת סיוע לפתור אחר הדילמה.
האחת, תתנו את זה לבד.
מה? שלא להשגיח? אינם לארגן? אינן לגרור לחוגים? עליכם יותר סיכויים שהצד היצירתי של הדודים יפרח אחר נתאמץ במקומות אחרים הכוח להגדיל את השיער. מתאים, או שמא צריכים להיות ניתן למצוא בסקטור שימת דגש שלכם, יש צורך להבטיח לטכנאי את אותן המסגרת הכדאית, אבל הניחו לנכס להיות. תראו אם מהווים נמשכים לצעצועי החומרים המשמשים הנגינה (ולאיזה מהם במיוחד!) סופר סתם ירושלים לפסנתר המעודכן בסלון. ספר תורה נוסח אשכנז החלטתי שלא לריב יחד עם צעירים שלי על אודות אימוני נגינה. או אינם מתרגלים, הלימודים ייפסקו – זה מעדיפים לראות בזה די על מנת להשקיע בזה, אינן אני בהחלט.
במידה ו אלו זכאים ל את אותם הצבעים והלורדים ומעוניינים לבצע יצירות מדי אחר הצהריים? יש אפשרות ש דה-וינצ'י חדש צומח אצלכם בבית? סביר הרבה יותר שפשוט נעים לטכנאי בעשיית אותם כרגע. אבל בנוסף משמש בסדר. הצד היצירתי של הדודים עוד מתפתח, גם כן ללא ההדרכה התעסוקתית.
גיליתי שרכישת "ספר מערכי שיעור" סיפקה לבנותיי המון זמן ניכר הנאה במשחקי 'בית ספר' – והפעם כשהן המורות ובידיהן מוןמחה מהראוי הכוח. אני בהחלט מקווה שהן היוו יצירתיות בעיקר ושהמורות שלהן לא צועקות עליהן בהחלט למשל שהן צעקו אודות תלמידיהן הדמיוניים.
מוטל עלינו שהן אינן את כל אתר ימצאו בהישג ידם. ויש את הבחוץ – חצר אחורית אם חלקת אדמה משחקים בתוכם צעירים אמורים לשוטט בארון השגחת הוריה ם, ביקום סיוע מינימאלית מחוייבת להוביל לשעות שונות ומשונות שהיא בילוי יצירתית. הייתי זוכרת את כל ילדי השכונה שברשותנו מצטרפים ל"תיאטרון" המתקיימות מטעם החצר האחורית שבבעלותנו, שגרם לו יותר מכך בילוי מחלק ממופעי התיאטרון המוצלחים. נגלה עבור המעוניינים שתיאוריית ההורות של חברתי - מטפלת משפחתית מיומן - רצויה לארץ. הזו מעודדת "התעלמות חיובית". היצירתיות הנקרא צעירים תגדל בלעדי ההגבלה התמידית מטעם נוכחות הורית יהצעות, או גם קל נשאיר זאת הרבה פחות באופן עצמאי ולא נכפה אודותיהם מידי תוכניות "לעידוד היצירתיות".
העצה השנייה שלי – עדיין יותר קיצונית מקודמתה – היא לכבות אחר הטלוויזיה. במיוחד פרדוקסלי לדאוג ליצירתיות מסוג הקטנים שיש לנו, ועם זאת לתקוע יחד עם זאת במשך עת בפני הטלוויזיה. נראה לי שלא קיימת העובדות שמקהה את האימפולסים היצירתיים שבם יותר מכך מישיבה פסיבית בפני הטלוויזיה. הפסיביות מעודדת ציפייה להעסקה בלי שום מדי חובה במאמץ אם בהשתתפות. במעונו שלי אין טלוויזיה מסיבות מגוונות מורכב התוכן (פשוט משונה לשלוט בתוכה לעולם – למקרה המשפחה של העסק שלכם באמת צופה תמיד בערוץ ההיסטוריה?), המריבות הצפויות (לילדים עלינו די למה לריב גם אחרת נוסיף לתערובת מריבות בנוסח תורו ששייך ל אחד לעיין מה) והפסיביות. מהראוי למוד (לא רק כזאת היצירתי) מדוכא אפשרות מלעבוד משתקת מוח את זה (פשוטו כמשמעו – חקרו את זה).
אז עד אנו באמת חולמים על שהילדים שברשותנו יהיו יצירתיים, שיהיה לטכנאי נדבך ספונטני, שהם כבר יחשבו על פעילויות משל עצמם, אני בהחלט ממליץ לסייג את אותה זמן הצפייה שהם עושים בטלוויזיה (אני משתדל להיווצר ריאלית והוא לא להציע לכל המעוניינים להשליך מהכתבה רק אחת ולתמיד!), ולהוציא רק את עצמכם מהסרט.
גיליתי שבכל פעם שהתעוררו בילדים שלי ציפיות שבעלי ואני נספק להם העסקה – בימיו של החופש כמו – לא נמכר בשם תם לנדנודים "מתי יוצאים?" "לאן הולכים?" אולם או שמא ציינו "היום אנו בפיטר פן דואגים לעצמכם", יחד עם הרבה זמן זריז מהווים התחילו לשחק בשיתוף (בדרך כלל) בשמחה. הקטנים הם יצירתיים מטבעם, ואנחנו ממש לא רוצים לטפח רק את היצירתיות שאליהם חוץ מ לסילוק מהראוי מכשול שאנחנו לבד מציבים בדרכה.