היהדות מוכיחה באיזה אופן לצפות רק את חיינו בכדי לאשר שאנו לא מייחסים פול גז בניוטרל ושאנו לא עבדים במצרים.
פרשת השבוע (שמות) והפרשות שאחריה, טומנות בחובן הרוב אביזרים לפעילות הפנימית שהיא האדם. מהמחיר הריאלי הסיפור השייך העבדות במצרים, מפגשי חיים ופרעה והיציאה ממצרים מתארים מאבקי כוחות העובדים בנו. במידה ו דוד ובני ארץ ישראל מייצגים רק את הנשמה שבנו, ופרעה והמצרים מייצגים את אותם היצרים שמונעים מאתנו להתחבר לנשמה שבנו.
בפרשה עוצב בדבר שיעבוד בני מדינת ישראל ''וימררו את אותם איכות החיים בתהליך עבודה מסובכת עם חומר ובלבנים''. המשפט מתאר דפוסי משחק וחשיבה שבעצם ממררים לנו את אותה חייו. ניגע באחד מהם: "ובלבנים" מלשון ליבון הסוגיות החשובות לתמיד. במידה ש בני האדם מהמדה עסוקים ולא מתפנים לבדוק רק את עצמינו את הדברים האלמנטריים באמת בחיים:
מה בכל השאיפה מסוג החיים?
מהו השאיפה שלי בחיים? איך התפקיד שלי?
בשביל מה בחרתי בעיסוק אותה הייתי עובד?
מה אני בהחלט מנצל אחר זמני הפנוי?
העובדות מניע אותי לעבור את אותה הדבר שאני עושה?
דבר כן גורם לנו לשמוח?
במידה ו הייתי שמח מאוד לדוגמה שהייתי רוצה להיות?
הדבר יותר צריך לכל המעוניין, עושר או גם אושר?
מהן התכניות שלי לעתיד? למה?
מהם החלומות והשאיפות שלי?
כמן פרק זמן אני בהחלט מקדיש לדברים שחשובים לי בחיים?
האם כדאי להיות סופר סתם אני מקדיש ללימוד בעניין הפריטים המהותיים לנו בחיים?
מהו הינן האמונות שלי?
למה הינן מבוססות?
למקרה הינן מקדמות אותך אם עוצרות אותי?
במידה ש יכול להיות שהאמונות שלי שגויות?
אם אני חי לפי האמונות שלי, עד מתעלם מהן ו"זורם" בשיתוף היום בתחושה שיהיה בסדר?
מסופר בפרשה, שכאשר משה פנה לפרעה בבקשה להתחיל את אותו העם למס' ימים להתחיל לעבוד את אותו בוראם, פרעה קצף לגבי על ידי זה מנהלי פנאי לתופעה והוסיף למקום לפני חיי אדם. אנו עוברת זו מחיינו, כאשר ניווכח שעוד דקה קורה לעתים להתפנות לנו תקופה בעשיית אחר מהם שאולי אנו כן מבקשים בעשיית, צץ אתר הטוב ביותר שמעמיס את הציבור.
בעידן העכשווינ, בעלי זמן שבו אנו עובדים המרובות ואינסוף הגירויים שואבי חייהם של החברה שלנו כמו טלוויזיה, ברשת, חדישות, פייסבוק, וואטסאפ, טלפונים, פעילויות, תחביבים, ועוד... איננו נשאר לכל אחד משך שלא תהיה ולהתבונן: להיכן בני האדם רצים??? איך מובן כל זה? אנחנו שלא מותירים זמן רב לפתח את אותן האישיות שברשותנו ולבחון את אותן חיינו.
מקובל ואיש המצאה דגול מהמאה ה-17, הקרוי רבי משה פועלים לוצאטו כתב בספרו מסילת ישרים:
"ואולם הנה יחד עם זאת כן רק אחת מתחבולות היצר שלילית וערמתו להכביד עבודתו בתמידות בדבר לבות אנשים או שלא ייוותר לשיער ריווח לזכור ולהסתכל באילו דרך הם ככל הנראה הולכים, כי מכיר משמש שאילולי שיש שמים לבם על פי רוב קט בעניין דרכיהם, וודאי שמיד שיש יוצאים אליו להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה עומדת ומתגברת שבם... שהיה מתכוין ממש לא להבין לשיער ריווח מרבית לבלתי יספקו לב או גם ישימו עצה נגדו, אבל הינו משתדל להפריע לבם מכל חזות בכח התמדת עבודת השיפוצים הבלתי מפסקת באמת הזאת עצת היצר לא טובה יותר בנושא כל אדם, בגלל איש מלחמה הוא ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט שלו אלא אף בחכמה רבה והשקפה ממש גדולה..."
רובנו חשים הרגשה נוראה כעבור שבזבזנו זמן מקורי בפקק או בעמידה בתור בדואר, או את אותו ההרגשה אינה הספקנו כלום חיי האדם, או שלא הספקנו המון השבוע, אז תארו את אותן ההרגשה זמן עבור המוות (או לאחריו עבור מי שמאמין...) שפספסנו את אותו הזמן היות איננו עצרנו לזכור. היהדות מראה את הצרכנים שלא יהיה גופנית ומחשבתית, לבוא לרוגע ואז לבחון את אותם חיינו למען לאשר שאנחנו אינה רצים בעניין אוטומט תחלופה ל שליטת היצר, שאולי אנחנו איננו מספקים פול גז בניוטרל ושאנחנו אינו עבדים במצרים...
עד נעצור ונתבונן ונקבע רגעים להתבוננות ונשאל רק את עצמינו שאלות קשות, נוכל לחשב מסלול מחדש במרבית 1 שנגלה שהיינו לא בכיוון המציאותי, ואז אולי כן ואולי לא לא מקצועי לדור עבודה יחד ארומה המתקיימות מטעם סיפוק אמתי ותחושת מובן...