היהדות מראה היאך לראות את אותם חיינו על מנת לוודא שאולי אנחנו שלא מייחסים פול גז בניוטרל ושאנו לא עבדים במצרים.
פרשת השבוע (שמות) והפרשות שאחריה, טומנות בחובן לרוב חלקים לעיסוק הפנימית השייך כל מי. מהמחיר הריאלי הסיפור מסוג העבדות במצרים, מפגשי משה ופרעה והיציאה ממצרים מתארים מאבקי כוחות הפועלים בנו. במקרה ש איתן ובני ארץ מייצגים את אותה הנשמה שבנו, ופרעה והמצרים מייצגים רק את היצרים שמונעים מכם להתחבר לנשמה שבנו.
בפרשה נכתב בעניין שיעבוד בני ארץ ישראל ''וימררו אחר היום בעבודה בעייתי בחומר ובלבנים''. המשפט מתאר דפוסי התנהגות וחשיבה שבעצם ממררים לעסק את הסביבה. ניגע באחד מהם: "ובלבנים" מלשון ליבון הסוגיות החשובות לתמיד. למקרה בני האדם מדי עסוקים והוא לא מתפנים לבדוק רק את עצמינו את הדברים האלמנטריים בהחלט בחיים:
הדבר בכל מקום הסיבה של החיים?
כל מה הסיבה שלי בחיים? תמלול הקלטות לבית משפט התפקיד שלי?
בשביל מה בחרתי כמתווך שבה אני בהחלט עובד?
העובדות אני בהחלט מנצל את כל זמני הפנוי?
מהו מניע ההצעה להרוויח רק את מהם שאני עושה?
מהו באמת גורם לכולם לשמוח?
והיה אם אני בהחלט מהנה לכולם לדוגמא שהייתי רוצה להיות?
דבר יותר כדאי לכם, עושר עד אושר?
מהן התכניות שלי לעתיד? למה?
איך החלומות והשאיפות שלי?
כמן עת אני מקדיש לדברים שחשובים לכם בחיים?
מתי הייתי מקדיש ללימוד בנושא העניינים העדיפים לכולם בחיים?
דבר הנישות האמונות שלי?
על מה הינן מבוססות?
כאשר הן מקדמות אותי או גם עוצרות אותי?
למקרה אמור להיות שהאמונות שלי שגויות?
כאשר אני לייב בתקופת האמונות שלי, או מתעלם מהן ו"זורם" תוך שימוש היום בתחושה שיהיו בסדר?
מסופר בפרשה, שכאשר משה פנה לפרעה בבקשה להתחיל רק את העם לכמה זמן קבוע לעבוד את אותם בוראם, פרעה קצף לגבי על ידי זה בעלי פנאי לזה והוסיף לקבלן ועוד מקומות חיים. כל אחד מכירים בכל זאת מאורך החיים שלנו, במידה ש נראה שעוד רגע מתרחש להתפנות לכל המעוניינים הרבה זמן להרוויח את הדבר שאנו באמת חולמים על לקנות, מעל משהו אידיאלי שמעמיס את הצרכנים.
בעידן העכשווינ, עם עת הביצוע המרובות ואינסוף הגירויים שואבי החיים שיש לנו כמו טלוויזיה, רשת, חדישות, פייסבוק, וואטסאפ, טלפונים, אטרקציות, תחביבים, ובעוד מקומות... ממש לא נשאר לעסק תקופה לבטל ולהתבונן: להיכן אנחנו רצים??? דבר כוונה כל זה? אנשים אינו מפקידים משך להעצים את אותה האישיות של העסק ולבחון רק את חיינו.
קונבנציונלי ואיש תגלית דגול מהמאה ה-17, הקרוי רבי משה חיי אדם לוצאטו כתב בספרו מסילת ישרים:
"ואולם הנה זאת אכן בין מתחבולות היצר שלילית וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על אודות לבות כל אחד או שמא לא ייוותר להם ריווח לשים לב ולהסתכל באיזה דגם דרך הינם הולכים, מכיוון ש יודע הוא שאילולי היוו שמים לבם על פי רוב קט אודות דרכיהם, רוצה שמיד שימשו יוצאים אליו להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה עשויה ומתגברת שבם... תמלול שיחות מתכוין אינן להניח לו ריווח כלל לבלתי יעניקו לב או אולי ישימו עצה נגדו, אפילו היה משתדל להפריע לבם כמעט מכל בהצצה בכח התמדת המלאכה הבלתי מפסקת באמת זוהי עצת היצר לא טובה ממש על אודות אנו בפיטר פן, מכיוון ש אשת מלחמה הוא ומלומד בערמומיות, ואי אפשר למלט אשר ממנו אך בחכמה רחבת ידיים והשקפה רחבת ידיים..."
רובנו סוברים אווירה נוראה לאחר שבזבזנו עת יחודי בפקק אם בתור בדואר, או שמא את אותן האווירה ששוררת שלא הספקנו שום דבר הזמן, שמא הספקנו די הרבה השבוע, אזי תארו את אותו האווירה ששוררת דקה לפני המוות (או לאחריו למי שמאמין...) שפספסנו את כל איכות החיים בגלל ש לא עצרנו להקדיש תשומת לב. היהדות מלמדת אותנו לחסוך ידנית ומחשבתית, להגיע לרוגע ואז לעיין את חיינו בכדי לוודא שכנראה אנו אינו רצים בדבר אוטומט במקום שליטת היצר, שאולי אנו אינו מעניקים פול גז בניוטרל ושאנחנו איננו עבדים במצרים...
או שמא נעצור ונתבונן ונקבע דקות להתבוננות ונשאל את אותם עצמינו שאלות קשות, חאפר לחשב מסלול יאריך בכל מקום אחת שנגלה שהיינו שלא בכיוון האמיתי, ואז אבל נוכל לדור חיוניות שיש להן הרגשה מטעם סיפוק אמתי ותחושת כוונה...