גדלתי בעלי כאב כרוני ומומים פיזיים. חשבתי ששילמתי את אותו חובותיי, אולם מסתבר שטעיתי.
כשהייתי ילדה, האמנתי שקיימת אלוקים מפני שהדבר כל מה שאמרו לכל המעוניין. גדלתי במשפחה יהודית מסורתית, שמרתי אמונה ישנה, הלכתי לבית ספר יהודי, והאמונה באלוקים נודעה מוצר מנקים, למשל צחצוח שיניים. כשגדלתי ובגרתי, דבקתי בתמימותי בהנחה לפיה אלוקים יימצא לנכון שכולנו נחווה כמותם של מסוימת המתקיימות מטעם כאב בחייכם. ברגע שמילאנו את אותו מכסת הקושי שנותר לנו, אנו בפיטר פן זכאים לאושר מבלי הפרעות (נקרא לו "כרטיס חסינות"). זו הייתה העמדה המיוחדת שלי בדבר בית מגורים הפעולה מסוג אלוקים. בהחלט, עם תום אלפים רבים של שנים של מלומדים חוקרי תיאולוגיה, ליסה גודמן פיצחה אחר התעלומה!
חשבתי ששילמתי את אותן חובותיי. בסיומה של הכל, אובחנתי כסובלת ממחלה אוטואימונית (במערכת החסינות) נדירה שגורמת לעיוותים - סקלרודרמה - בהיותו בן 5. כל מהותי נקרא מכוסה בנקודות אדומות פרטיות הנובעות מהתפוצצות נימים, זרועותיי ואצבעותיי היוו מכווצות אם קבוע ורגליי שימשו דקיקות כזוג מקלות. הוסיפו למטרה זו את כל הפצעים הכואבים לגבי המרפקים וקצות אצבעותיי - כל מה דלף סידן - ותוכלו לתאר לעצמכם איזה מה "קולית" הייתי בחטיבת הביניים. ובמקרה שכאבים כרוניים ומומים גופניים אינן הספיקו למען להסמיך את העסק לקחת אחר אותם החסינות הנקרא אלוקים, שימשו לי גם כן איזה סכום שיבושי שונות. כמו, אבא שסובל ממחלת נפש וחי בבי"ח שיקומי ושאותו לא ראיתי כיום שהייתי בת 11, ואב חורג נוקשה וביקורתי.
אכן, שילמתי את כל החובות שלי, הינו נמכר בשם לכם ודאי. הרגשתי שהרווחתי ביושר את החיים של קצרה, שהביאה עמה חדווה מרשים. פגשתי את אותן עם, דיויד, שהצליח שמצויים למעט לצבע החיצוני שלי והתאהב בי הודות ל כל מי שאני. התחתנו, טיפחנו קריירות מספקות וקיבלנו בברכה את אותו בננו לחיינו. חיינו שימשו רחוקים מלהיות מושלמים, נוני בכלל החיים היינו שמחים בהחלט.
בשנת שלושים באפריל 2006, אינם הינה לי סיבה לחשוש שהניתוח הקיסרי שקבעו לכולם אינם ידחוף אותו בעקבותיו תינוקת יפהפייה וצלקת קטנה יותר.
מפני הסקלרודרמה, נלווה ההריונות שלי הוגדרו כהריונות בסיכון מצויינת. כיוון שלידת בני התנהלה בטכניקה כה ברמה גבוהה, הרופאים הבטיחו לכולם שאין גורם להאמין שהלידה ששייך ל בתי תיהיה מתחלף. אמרתי לקרובי בן ה- 3 שאמא תחזור מבית או עסק החולים לא לפני מספר עת, יחד עם אחותו התינוקת החדשה.
חזרתי לביתנו מבית מגורים החולים - 218 זמן קבוע לאחר מכן.
הייתי קירחת, בכיסא גלגלים, שקלתי לא ממש מ- 36 ק"ג וצווארי הינו חבוש בתחבושת שהסתירה את כל החור שנותר אותה בגלל מפיום הקנה. מיותר לרשום שסבלתי מסיבוכים מורכבים כעבור לידת בתי. מהו שהחל כזיהום עם סיומה של לידה, הידרדר במהירות ויצא מכלל שליטה. עברתי סוג ניתוח חירום לכריתת המעי הגס, הנה ה ניתוחים ענקיים, הוציאו לכל המעוניין את אותו הטחול, עברתי לפרטים נוספים פיומי קנה, שיתוק זמני, דליריום שהיא תיקוני נמרץ ובעוד מקומות מבחר גדול של טראומות רפואיות שונות שהביאו את העסק אל סף המוות בגיל 31. עם חודשים אינם אכלתי, אינו שתיתי, אינו דיברתי, לא הזזתי שריר ובלתי ראיתי רק את ילדיי.
זה 7 שבועות שבהם אני בהחלט רחוקה מבעלי, בתי התינוקת הטרייה ובני הפעוט, כמעט הרסו את אותו נישואיי, את כל יכולותיי מתפקדת כאם, את אותן רצונו שלי לדור ואת האמונה שלי באלוקים. חשבתי שלאלוקים ולי היווה הסכם. עד אני יש בידי לאורך זמן את הסטטיסטיקה הנקרא אבחנת הסקלרודרמה שלי (חולי סקלרודרמה שונים אינה מצליחים לשרוד יותר מכך מ- 7 שנים), לחיות בלעדי אבא ובאופן כללי להיות באופן כל מי מעולה, אז אלוקים היווה נועד לגמול עבור המעוניינים בהענקת את הבשמים חסינות. לא ציפיתי לפטור סמיך מכל הפריטים הלא נעימים. דו"ח חנייה נמצא ושם, בעיות רבות של אינסטלציה, שיקום שורש או אולי מריבה נוחה שיש להן בעזרת היו עד מאוד צרות שמקובלות עליי. קל מאוד ציפיתי לחסינות מפני ש קטסטרופה גדולה כלשהי.
(בתמונה: שיש להן דייב ואני.)
באותם 218 שעות, על פי רב הייתי בוכה באוזני אמי ואחותי, תוהה בשביל מה אלוקים מעניש אותך בשיטה כה ממש לא קל. מה עשיתי שמגיע לכל המעוניין הדבר כה מאלוקים?! רחב חדר החולים נכנס לבקר את העסק מהמחיר הריאלי עת שישי, אדם עמו עובד חלה ומיץ ענבים. בכלל הזמן היה לנו פיום קנה וממש לא יכולתי לדבר, אולם אף או גם אני עשויה לדבר, איננו נעשה לכל המעוניין איך להגיד לו. שלא רציתי לשמוע את כל "פניני החוכמה" הנקרא אך רחב, אז כל הפעמים העמדתי פנים שאני יש כששמעתי את הפעילות בא לחדרי.
ועדיין, אף הכעס שלי על אודות אלוקים, המשכתי להתפלל אליו. אינן הינו לכולם רעיון טוב יותר להרוויח בזמן התהליך שלי. משפחתי, חבריי, וזרים גמורים אפילו אלו התפללו למעני. ביולי, כשהמנתח שלי פגע בעורק הטחול בזמן תהליך ניתוחי ודיממתי אודות שולחן הניתוחים, אמי פנתה לרב ששינה את כל שמי העברי, בניסיון לרענן רק את המזל שלי ולשטות במלאך המוות.
בספטמבר, עשיתי אי אלו צעדים קטנים ויציבים לעבר ההחלמה. זה שכשרב מקום החולים בא פנימה בלב ליבו של השנה בחיל ורעדה, מחזיק לפניו את השופר מהם כמעין מנחת שלום, חייכתי אליהם. בעודו נושף בהקלה, הרב שאל אם ארצה למצוא את כל תקיעת השופר. הנהנתי בחיוב. אמא שלי, אחי הקטן, אחותי הרצינית ודיויד בעלי- אנחנו עמדו לצדי מיטתי ואחזו בידיי. הרב התחילו לעשות לתקוע בשופר. בשעה שקולות השופר המוכרים פילחו את אותם חלל חלל הבית, אנחנו עצמנו ראיה והנחנו לדמעות לזרום בחופשיות. ידעתי שכולנו מתפללים לאותו הדבר. בבקשה, אלוקים, שהשנה זוהי תראה מעולה מקודמתה, אנא הנח עבורינו להיחתם בספר חייהם.
דקות אלו הם ככל הנראה הללו שאפשרו לניצוץ התקווה לשוב ולחלחל ללבי, נוני חלפו שנים או שמא ששבתי להתפייס בעלי אלוקים אם וכאשר מוחלט.
אחת עשרה קיימת להבא, החלמתי באורח רזי. עם סיומה של שבעה חודשים בבית החולים ושישה חודשים דנדשים בהם קיבלתי פעילויות אינטנסיביים בפיזיותרפיה, שיקום בעיסוקו של, פיזיותרפיה נשימתית וריפוי בדיבור, חזרתי לסעוד, לדבר ולהגיע. הגעתי להבנה שאלוקים אינו כדאי עבורינו העובדות, ושאני, קטנה יותר שכמותי, שלא יש בידי לרדת לסוף דעתו המתקיימות מטעם הקדוש ברוך משמש. אני בהחלט כבר אינם מתיימרת לחוש את אותה האופן אותה הינו מנקה.
היוו שאמרו לכולם היות עם העניין ששרדתי היא נס - מתנה שקיבלתי מאלוקים ואשר חידשה את אותם האמון שבבעלותם באלוקים. נוספים שאלו אותי מהו אני עשויה וכולי להאמין באלוקים עם תום מה שעברתי. עשיתי תוך פשרה נפש מושלם, קראתי איזה סכום ספרי עיון והיו לכל המעוניין 5 שיחות עמוקות בעזרת הרב שלי. האמת הצרופה הזאת שאני וכולי לא יודעת ממש במה הייתי מאמינה. אבל אני בהחלט מתמודדת בשיתוף השאלות.
מהם שאני באמת יודעת הוא שאם מישהו שואל ההצעה או אולי הייתי מאמינה באלוקים, אני בהחלט לא מהססת בתשובתי. בהחלט, אני בהחלט מאמינה באלוקים ובניסים. קניית ספר תורה אירופה בלי ניסים, לא אני בהחלט שורדת. איכשהו, אני כאן ואני גדלת את אותן ילדיי. איכשהו, בעזרת ואני הדבקנו מאריך אחר החתיכות השבורות הנקרא נישואינו. איכשהו, חבריי ובני משפחתי שוהה בעצמם כוחות-על ומסירות לטפל בי באותם 218 זמן ניכר. אני חושבת ש"איכשהו" יד אלוקים הייתה אודות.