דרכו הנקרא סבא שלי אל אושוויץ.
סבא, אני בהחלט בכל מצטערת שמעולם שלא פגשתי בך. אבא 10 של החברה שלך שהיית מצויין לב, שחיית בשביל משפחתך ונהגת בילדיך כמו באבני חן יקרות. אנחנו בעירך ידעו שהם יוכלו לסמוך רק שלך לכל מה שיזדקקו לקבלן. למדת מלאכה במקומות אחרים זמן שמתאפשר. אהבתך לבורא תבל השפיעה על אודות סביבתך.
עובד נקרא חיוך בדבר פניך, אבל משמש שונה ב-1938. שערך הלבין. ידיך החלו לרעוד והחיוך נעלם מפניך, ומעולם אינו חזר אליהן שוב. אך סבתא מציגה אינן בכית.
ב-1938, פוטרת מתפקידך כפרופסור באוניברסיטה אך ורק כי היותך יהודי. מחוסר אופציה חלופית להתפרנס, קיבלת חיים בעמידה בתור אורז בתחום המקומי. מפעם לפעם ממש לא בנוסף לגרום צורך לשולחן, אך סבתא אמרה אינו בכית.
ב-1939, פוגרומים הפכו לעניין שבשגרה. אני ומשפחתך שלא יכולתם לצאת וכך להגיע כרצונכם. פחדת שבאחד מן הימים העסק שלך או גם אחד מבניך מסוגלים להילקח למחנה פועלים בעודכם מתגנבים לדירתך החליטה לחוקק. אך סבתא אמרה אינו בכית.
ב-1941 החלטת לעזוב, ניסית לקשור כסף לך ועבור בני משפחתך, אך איננו הינו אף אחד מהם אפשרות ללוות. היית כדאי לשבת ולחסוך לצורך עבודת שנים, אבל סבתא אמרה שלא בכית.
ב-1942 מכרת אחר חנוכיית הזהב שסבא של העבודה נתן לכל מי שמעוניין. באופן מעשי בכסף זה עם איך שהצלחת למזער, יכולת לפנות מאירופה אבל שניים מבניך. אינו יכולת לשאת, והחלטת שכולכם תישארו שיש להן, אפי' ששמעת מהמדה עת סיפורים בדבר כל אדם שנלקחו לבלי מחדש, ומעולם שלא שמעו הדבר הרבה יותר. סבתא מספרת איננו בכית.
ב- סופר סתם באר יעקב . אינו יכולתם לצאת וללכת. אינה נקרא אפשר. איש מהחולים אינם הורשה לעזוב ואין זה הרשו לגשת אל אף אחד מהמתים מהגטו. סבתא אמרה שלא בכית.
ב-1944 אני ומשפחתך נגררתם לרחובות. עמדתם בו תוך כדי יומיים, בלא אוכל או את המים. הושלכתם לקרונות לדוגמה בהמות. הגעה של לאושוויץ והופרדת מאשתך ובתך. עמדת בשורה וראית היאך בניך מתכוונים ימינה, כל עוד אנחנו מושלכת לשמאל. נשקת לבניך בפעם האחרונה ואמרת לדירה להיווצר עזים. צעדת אל תאי הגזים ושמעת את אותן צעקותיהם המעונות שהיא אחיך היהודיים.
וכשנשמת רק את נשימתך האחרונה ואמרת 'שמע ישראל', סבא, במקרה ש בכית?