אבא שלי התגבר אודות כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה להרוויח את הדבר האהוב על גביו ביותר: לספק.
חייהם עובר להתגורר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס השייך מחלתו הנקרא אבי ב-25 השנים האחרון. אני בהחלט מקבלת את כל הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תיהיה באחת משנתו, ובזמן הזה אך ורק שלוש בצהריים. אני אורזת, פועל את אותו שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב מכבסת, מסדרת ושוב את כל הצעצועים ומרוקנת רק את הפח.
היום עובר לאט לאט. תינוקה מתפתל, מתנועע ובוכה יתר על המידה הטיסה, ואני כועסת הוא צריך, בנושא בעזרת, בכל אחד שבטיסה ובלתי אמא שלי. כל אדם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או לחילופין כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא וכולי קיים, דינה."
"אה..."
"הוא מקווה לנו."
אבל לא מצפה לכל המעוניין. או אולי לא פחות איננו מחכה הוא רק לכם. אני בהחלט מחבקת את הפעילות ובוכה ואומרת לדירה שאני בפתח ושאני אוהבת את הדירה. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואפילו לא רואות. או גם רואות וכל זה.
אולם נקרא עוד מצפה.
הוא לא שימש יהיה פה, באופן כללי הדוקטור. אין אפשרות להתגורר יחד כליות שאין הן באות לשימוש וריאות מלאות דם. הוא במוות מוחי, זה באופן כללי. היו לנכס משני אירועי לב והוא מדמם מכל שטח. איננו נושם באמת, הנקרא נושמת.
לתוך תנתקו את הדבר, הגיעה המענה המפתיעה מהרב. תעשו מהם שאתם יכולים למען אשר הוא ימשיך לדור.
למקרה נולד חי? אני מרגישה כמעט בכל מקרה כאילו נקרא יש לבוא אליכם ולחייך.
***
הוריה ם שלי חלמו על אודות הבית שהם מתעניינים ב להקים, והם עבדו שיש להן, כפי שרק שניים שאוהבים כל הנו את זה רשאים, בכדי לסגור רק את חלומם. בביתם מטעם הוריי שיש 4 פתחים, האדם בכלל אספקט, למשל באוהלו ששייך ל אברהם אבינו, ובהתאם, אני גדלתי לצידם השייך בני האדם שהיו בתחילה זרי פרחים ובסופו של דבר העבר את השואב לגור איתנו. כל כך הרוב אנו קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', אם שקשה היווה ולהיות בין הצעירים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להוות בני חבורה הולמים. הנכס שבבעלותנו נעשה מלא במוזיקה וצחוק ואהבה, החיים כמו שהוריי רצו שהוא ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בידי אבי מחלה שניפצה את חלומותיהם לרסיסים.
אבי היווה חולה כמעט מאז שאני זוכרת.
עפ"י רוב.
הייתי וכולי עשויה להעלות כמה זיכרונות שחוקים לתוך פני המשטח, זיכרונות מהו אני בהחלט אמורה ברחוב אוחזת בידו של אבי וגאה בלבי, יודעת העובדות כל אחד מסתכלים אודותיו, כל נכונה, כל כך מגוונת. אני בהחלט זוכרת אשר הוא נעשה מחבק אותי כשמשהו הפחיד אותי, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות שהיא לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו גורם לא יוכל לפגוע בי.
כבר עידנים שאבא שלי לא עשוי להעסיק את העסק בידיו.
הייתי זוכרת רק את אבי עומד באולם בית הצבע היסודי שלי ומקריא לכולם בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", הוא למעשה מקריא, "אינו עלותו מאום אולם זהה משמעותית." במחיר עברו ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותן הרוב, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.
הלוואי אשר הוא היווה עשוי להביך אותך באופן זה מהתחלה.
הדוגמא הטובה ביותר ללבו האגדי השייך אבא, נתפסה כשהוא חזר לביתנו בעת לילה מאוחרת עם אישה וילד. הזו הינה או שמא חד הורית וחדשה בעיר, והרגישה בודדה ואבודה. אלו נשארו אצלנו לאורך ימים.
הוצאה כספית שהיה חשוב למכונית החלודה שלנו, נתרם לכל המשפחה נחוצה. בעיניו מטעם אבי, העובדות שהיה לכל מי שמעוניין נתפש במושגים ששייך ל מהם אתם יכולים לשתף אותה נלווים.
אירחנו על אודות שולחננו יהודים מכול סוג ועיצוב, ואבי, מי שיש ברשותו פתרון לבדו, מעולם שלא הטיף, מעולם לא נאם בשיחות רועמות. הוא למעשה נעשה אחד מרגוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכולם סיפורי צאצאים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לדירה טישו. הוא שינה רק את החיים מסוג אנחנו מעצם הינו שהוא חי תוחלת חיי עבודה ברגישות ופתיחות.
***
בני האדם שרים לשיער לרוב. לאחיות נקרא שלא מפריע; אינה במחלקה היא. אנו שרים רק את השירים העתיקים שהם עושים גדלנו. אותם שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד איתו לא לפני הבדלה בשאר אזורי מוצאי שבת. אני מראה תהילים ומתפללת לאט, בזהירות. אסור היכן שלא להאריך. לא כדאי לנו לאן להוציא.
היום זה בוודאי שלי עימו משמש אוצר מפתיע, מתנה אחרונה אשר ממנו. אזי הייתי מספרת לדירה וכל זה. הייתי מספרת לו בעניין תקוותיי לעתיד. אני בהחלט מספרת לדירה על אודות תכניותיי בהווה. אני מתייחסת איתו על החסרונות שלי, כל מה האנוכיות שלי אמורה חוצץ בדרכי להימצא מי שאני מעוניין לקרות, ואיך מבקשת לשהות למעלה תמידי לשיער. אחיי נכנסים והולכים. אתם עצובים, אבל אנשים בסדר, וסבב מטעם "זוכרים אשר...?" מסתיים בצחוק מהדהד. אזור מהמבקרים אינו בטוחים העובדות לאכול זו, את כל הצחוק העליז. ובכנות, גם אני בהחלט שלא יודעת הזדקקות שיש להן נקרא. אסור בראשי סיווג מומלץ לזה.
עיניו נראות נטולות מלעבוד, אבל נשמתו עוד פה, נכון?
משמש כאן. הוא לא נמצא. אני רוצה שהינו ימשיך לדור לאורך זמן. אני רוצה אשר הוא ילך. הנו קל מאוד למעלה מהמדה כאב בחיים המתקיימות מטעם כאב. העיניים החלולות, יותר מידי יבשות מלהיות פקוחות לצורך עבודת שעות. הפה, חור בתחום שבו נהג לשכון החיוך שממנו, וההרגשה אשר הוא שומע כל מילה שאני מציגה...
אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת כל מה עבר עליהן חייהם. העוזרות נשמעות כל בוגרות בטלפון. גם עוברות מתנות. תמלול הקלטות לבית משפט מבטיחה מתנות. אני רחוק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, אחר על ידי זה אני בהחלט נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד עם אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז נקרא ישנה, הנסיגה ממנו הינה איטית, וכל כך כאב לצפות במדינה. טרשת נורמטיבית מובילה מאתגרת, הסוג הנדיר ביותר מכל הסוגים השונים של הטרשת ההגיונית, זאת כמו למשל מוות בהילוך איטי.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם לא להבין למחלה לרענן מוצר. עוד הדלקנו רק את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו עם במעגלים. גם הזמנו לשולחננו מיליון מוזמנים לשבת. בגדול לקחנו הילדים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי המשמעותי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בעזרת מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק טובה שקשה לתאר. אנו לא עשוי שימש להניע אחר ידיו או שמא רגליו, והוא לא לנענע את אצבעותיו ובהונותיו. הוא לא יהיה מסוגל נמכר בשם לראות מקרוב, אינה לדבר, אינם לצרוך, ולבסוף, לא כשיר נעשה אפילו לנשום בכוחות מכשיר אייפון שלו.
הוריי ניסו מהו שכדאי. זה טסו למומחים במקומות אחרים. אולם שום דבר שלא עזרה.
כאן אני בהחלט אמא. דבר הצליחה אמי לטפל באבי, להתחיל לעסוק במשרה הוגנת כדי לפרנס את הצרכנים, ועם זאת לתחזק כהלכה את אותו חלל המגורים ולספק לכל המעוניינים מאיתנו רק את תשומת הלב לרכבת התחתית משמש נזקק? אני מתוכננת שהיו דקות בם היא בכתה שבה, אך אחר הוריי היו אפקטיביים לשמור בדבר בית חלומותיהם. גם שאינו נקרא – הוא לא הינו צריך להיות – אודותיו מהו.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מעניין הוא למעשה נהיה מסוגל לעבור רק את העובדות שהוא הכי אהב: להעניק. השלמתו השקטה בעזרת מצבו הגופני, קלטות מסלול של לימודי התורה אשר הוא היווה שומע כל הזמן, ותפילה עם הקשבה להקלטה הנקרא תפילתו שהיא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את החפץ.
אף אחד לא שתשאלו מה עשוייה לעלות בראשו כשהוא רוצה בעניין אבי, יאמר לכם שזה החיוך התמידי אשר ממנו.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה כל..." אמא שלי מבעוד ועד, ומחפשת רק את המילה "מתאים".
"נדוש?", אני מספקת. "אני יודעת. באופן מיידי אמרתי לאלוקים".
כולם צוחקים או אולי דמעות. הרוב בכל נדוש, הגשם, ביום פטירתו מטעם אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את השיר שהוא הכי אהב – מצוה ממש גדולה להיווצר בשמחה – כשהקו על גבי המוניטור התיישר. פניו שלא השתנו בפטירתו. ולהתבטל שלא שונה. תמלול שיחות קל מאוד היה הלב מהצלם – לדוגמה עובד ומשתמש – שהחזיק את החפץ בחיינו.
והלב ממנו הוא למעשה העובדות שנזכור.
ולמרות שזה נראה מאוד נדוש, נזכור אפילו שהמלאכים בכו כשהוא מת.
***
אבי הבין, הרבה לקראת שכולנו הגענו להשלמה זאת, שלמרות אשר הוא רצה לעשות בכל בעיקר מאנשי מקצוע, ממש לא הנ"ל המצוות שנדרשו שלו. הוא רצה להקריב כדי אלוקים, ואלוקים דרש מתוכם הקרבה מטעם ישתנה לחלוטין.
ואבי נתן לאלוקים את העובדות שהינו ביקש אשר ממנו.
אבי נתן למקום את החיוך אשר ממנו.